השיירה

אני מרים את מבטי קדימה ורואה את המדבר, רחב, פרוש ידיים ומשתרע על אלפי קילומטרים. אני כבר מיואש. בהליכה, כשהרגליים הולכות והראש פנוי אפשר לחשוב על כל מה שרוצים. כבר חשבתי על כל מה שרציתי. אני שומע את סבלה מתייפחת מעל לראשי. היא צמאה. אצלינו בשיירה יש כאלו שבוכים מכאב, יש כאלו שמפחד, יש שמגעגועים ויש כאלו שכבר לא בוכים. המצבות הם אבני הדרך שלנו, הם מזכירות לנו מאיפה באנו, ולאן אנחנו הולכים. אני מנער את ראשי ושומע את השקט הבלתי טבעי שמסביבי, איפה הצעקות? הבכיות? אני מסתכל סביבי וקולט שאני לבדי. אני שומע משיכה באף, אני לא לבדי. אני עם סבלה. "אדיסו?" היא שואלת בחשש. "איפה כולם, אדיסו?" אני לא יודע מה לעשות, איך לענות לה. "אני לא יודע סבלה" אני מחליט לומר את האמת, "אני לא יודע…" אני חוזר חרש, לעצמי יותר מלה. אני מרגיש אותה רועדת ומתחילה לבכות. "ששש, סבלה, ששש תיהי בשקט. בבקשה." היא לא מקשיבה לי. כרגיל. אני מוריד אותה מכתפיי ונותן לה את מימיית המים המרופטת. היא גומרת את כולה. זה אומר שאנחנו אבודים. לבד, בלי מים, אוכל, או משהוא להגן על עצמינו מפני הקור חודר העצמות שבלילה. אני מתכופף להתחיל לחפור קבר, שלפחות יהיה לנו קבורה מכובדת ומחפש תוך כדי בעיני אבן שאוכל לחרוט עליה ת.נ.צ.ב.ה. אני קולט בזווית עיני דמות נשית מתקרבת. אני פותח את פי לזעקה אך משהוא לח מכסה את פני ואני נכנס לשינה ללא חלומות. אני מתעורר במקום כלשהוא, במבט שני זה נראה מעין מחסן. אני מסתכל על סבלה, פיה חתום אך לפי מבטה אני מבין שהיא נראית יותר טוב מאיך שנראתי אני. אני שומע קול צעדים, ואז קול חריקה כשדלת המחסן נפתח. דבר ראשון שאני רואה זה את השיער שלהם ארוך ושחור שנראה כמו שמי הלילה. אחרי זה הן נכנסות, שלושתן, והן כועסות, רואים את זה כשהן מביטות בי בעינייהן המלוכסנות. כשפניהן פונות לסבלה הן מתרככות. אז הן כועסות. והן כועסות עלי.