השיבה הביתה

"מיי!!!" אני צועק, כל מה שמסביבי נעלם, ונשארת רק האלונקה עליה שכובה מיי-לו, "מיי! מיי!" אני ממשיך לנסות להגיע עליה, אבל ידיים חזקות אוחזות בכתפי "תירגע דילן! אתה לא עוזר לה!" צועק החייל שמאחורי.אני רואה רק את מדיה הקרועים של מיי-לו. מוניטור השדה מצפצף במהירות, והרופאים במדי הצבא מסתירים אותה. "מיי!!! מיי-לו!!! מה אתם עושים?!" אני צורח בפניקה, זה השלב שמישהו מרביץ לי בראש עם משהו קשה ומעלף אותי.

"איפה מיי?" אני שואל בשנייה שאני פוקח את עיני, אני שכוב על אחת הספות, הראש שלי כואב בגלים. החייל שעילף אותי, רס"ר גון המגודל עומד מול הספה הקטנה והלא-נוחה "מייג'ור קיין עדיין חסרת הכרה, דילן." לחיי מאדימות, מרוב פניקה קראתי למיי בשמה הפרטי. "איפה היא?" אני שואל בעצבנות, "מייג'ור קיין במצב קשה, היא הייתה בשבי כמעט שנתיים. יקח לה זמן להחלים מהפציעות שלה ו-" אני נועץ בו מבט זועם, "איפה מיי-לו קיין?" אני שואל ומדגיש כל מילה ומילה. הוא נאנח ומשפיל את מבטו. "היא בבידוד." הוא אומר בלחישה, אני קם במהירות ומתעלם מכאב הראש הנורא שתוקף אותי, רס"ר גון חוסם אותי בגופו, הור גדול ממני פי שתיים לפחות. "קולונל בן דילן!!! אם לא תשב עכשיו אני!" הוא נעצר שהוא מבין שבתור רס"ר הוא לא יכול לעשות לי כלום. "אתה לא יכול ללכת לשם קולונל. היא פצועה עייפה וחלשה, אתה רק תחמיר את המצב, אני יודע שאתה רוצה ללכת לשם, אבל היא כל כך חלשה שרק ההתרגשות שבלראות אותך עלולה להרוג אותה." הוא אומר בנימה קודרת, ומרכין את ראשו, שיערו החום הקצוץ לא יכול להסתיר את פניו. הלסת שלי ננעלת בזעם. "שאני חזרתי מהשבי הדבר היחיד שרציתי היה לראות אותה, שאמרו לי שהיא נשארה שם? שלא הצליחו לחלץ את שנינו? זה מה שכמעט הרג אותי, לא הפציעות העלובות שלי. היא עדיין לא יודעת שאני חי, היא לא ידעה אם אני חי במשך שנה שלמה, אני לא מוכן לתת לה לסבול עוד רגע אחד במקום זר, על ציטה זרה! עם אנשים שהיא לא מכירה! בלי שום יכולת לשאול מה לעזאזל קורה כאן!!!" אני מוצא את עצמי צורח על הרס"ר המסכן. הוא צרכחן את ראשו ונותן לי לעבור.

רצתי בכל הכוח לעבר המקום שבו מיי מוחזקת. פורץ כמה דלתות נעולות לבסוף התפרצתי לחדר הלבן קליל שבו היא הוחזקה. שם היא שכבה, מתחת לשלוש שמיכות של בית החולים הצבאי, שערה השחור והחלק פזור סביבה על הכרית, אותו שיער שאני רגיל לראות מסורק בקפידה, כעת מלא קשרים וסיבוכים, עיני האיילה הגדולות והחומות שלה כעת צביטות בי במבט של אושר טהור בהלה והפתעה. אני לוקח את הכיסא שמונח ליד המיטה מתיישב ומתחיל לסרק את שערה באצבעותי. דמעות מצטברות בעיניה, אני יודע שהיא חלשה מידי כדי לדבר, "אני בסדר עכשיו מיי, וגם את תהיי בסדר טוב? אני לא מרשה לך להיפגע מזה. את תהיי בסדר ואז את תוכלי להסתרק לבד, אבל בינתיים אני עאזור לך כי אני יודע שאת לא אוהבת שנוגעים לך בשיער." אני אומר בטון מלא כאב, שחושף את כל מה שהרגשתי בשנה האחרונה. אבל אסור לי לבכות, אני צריך להיות חזק בשביל מיי. ידה הצנומה מושטת עלי ברעד, אני אוחז בה. "אני… התגעגתי אליך…" היא אומרת בקול צרוד, "תודה בן," היא מחייכת חיוך קטנטן ואז עוצמת את עיניה בשלווה. ידה עדיין אוחזת בידי, "את יודעת פספסת הרבה, קידמו אותי לדרגת קולונל אחרי שהחלמתי, אני בדרגה יותר גבוה ממך עכשיו, אבל אל תדאגי, בקרוב בטח יקדמו גם אותך, ואולי אחרי זה נפרוש מהצבא? לי זה בהחלט הספיק וסך הכל ריצינו חמש שנים, את זוכרת? שכשהתגייסנו ביחד אמרנו שנפרוש אחרי חמש שנים? אז נוכל לחזור הביתה, לשטויות של אחותך הקטנה, ואבא שלך שיגיד לי שאם משהו רע יקרה לך הוא יתלה את החולצה שלי על עמוד התורן, שאני עדיין לובש אותה. אבל אחרי זה אמא שלך תגיד שהוא סתם מנסה להראות קשוח, והוא לא באמת שונא אותי כל כך. ואש ברגע שאת תיכנסי לחדר את תהפכי אותו בבת אחת לאיש הכי טוב לב בעולם, ואחותך כבר לא תצעק ותבלגן את הכל, יש לך השפעה מרגיעה על כולם. במיוחד עלי. " אני מסיים בטון מרגיע. "ואז את לא תצתרכי לקרוא לי דילן, ואני אוכל לקרןא לך רק מיי. בלי שמות משפחה." אני ממשיך בחולמניות. היא אוחזת בידי חזק יותר, סימן להסכמב, עורה השזוף עדיין קורן, למרות חולשתה.
"אני כל כך אוהבת אותך."