השוטה

השוטה. הטיפש.
זה מה שתמיד ראו בו. האחד שעשה מה שרצה, ללא התחשבות במציאות האחרת. ההוא, שבין אם צודק או טועה – המשיך לחייך.
את כספו לא חשש לבזבז, על בגדים ואוכל והנאות החיים.
את זמנו לא פעם העביר בפעולות שעל פי אחרים היו חסרות פשר; הליכות ארוכות, שלעיתים ארכו שעות ואף ימים; צפייה בשמיים וחיפוש צורות בעננים; דבקות בנושא אחד יחיד ומיוחד במשך חודשים, עד שבסופו של דבר ידע אותו על בוריו.
הוא נכנס לשיחות רבות עומק על לוויתנים, נדידת ציפורים והיסטוריה של הארץ עם כל נפש מסכנה שנקלעה בדרכו והייתה נחמדה מספיק לחייך ולא עצרה את הזרם השוצף.
הטיפש, שלא היה טיפש כלל וכלל, אך נראה כך בעיני כולם.
השוטה, שידע הרבה יותר מהאדם הממוצע על התנהלות חברתית בתיאוריה, אך אפס ביישומה.
האחד שאם יתאפשר לו, יקשר כל דבר לנושא החביב עליו, גם אם ביציאה מהבית הוזהר שלא.
זה היה מעבר ליכולתו. אם לאדם יש ציפור על החולצה, רק הגיוני שיתעניין בהן כמוהו. אם נתקל במקרה של דיכוי, רק הגיוני שיעלה אלגוריה על הקטלן הכלוא וסנפיר גבו הכפוף בעצב. אם התנהל דיון על בחירות בלתי אפשריות, שילוב גמלא היה בלתי נמנע.
כאנשים תמיד חייכו אליו, הוא תמיד חייך חזרה. כי כשמחייכים אליך מן הראוי להחזיר באותה המידה.
לפעמים צחקו עליו, אז שיער שאמר דבר מה משעשע, למרות שלא התכוון.
רוב הזמן שמח לדבר עם אחרים על נושאים שעניינו את שני הצדדים, גם אם לצד השני לא היה הרבה לתרום לשיחה ורוב הזמן הקשיב לו.
עד שיום אחד הגיעה אחת, שסירבה להקשיב למה שאמר. בכל פעם שחלפה על ידו החישה צעדיה וגם כשהוכרחו לדבר עשתה זאת בקיצור האפשרי. אם רק היה מזכיר מילה שלא קשורה ישירות לעניין בו עסקו (גם אם כן הייתה קשורה ישירות, למעשה. אחרי הכל פעם אחת דיברו על ההתחממות הגלובלית, אז הוא ראה לנכון לציין את הליך נדידת הציפורים שגם נפגע מהדבר, אך היא קטעה אותו עוד לפני שהשלים את המשפט הראשון.) הייתה מוחאת כף, נועצת בו מבט או נושפת ארוכות. לאחר שדבר מאלה לא עצר את שטף דיבורו הייתה אומרת, חד וחלק, "בו נתרכז בנושא שעל הפרק, טוב? שנוכל גם לסיים מתישהו היום."
אז הוא נאלם, כי משהו בקולה נשמע לא טוב. לדעתו, דבריו היו קשורים לנושא שעל הפרק, אך לדעתה כנראה שלא. היא המשיכה בשלה והוא המשיך להקשיב, לא מוצא את המילים עד שמצא, ושתק רוב הזמן.
כך התנהלו במשך ארבעה שבועות ושלושה ימים. מאז שהצטרפה, ושותפיו למחלקה ראו את יחסה הנוקשה אליו, הטיפש – השוטה – הפך למושא צחוק מסוים. כלומר, תמיד היה אחד, אולם אפילו עם תשומת ליבו המועטת לנסיבות הבין שעכשיו לא היה זה צחוק ידידותי.
פתאום, כשהצטרף לשיחות, לא הקשיבו לו. כשציין אנקדוטה כזו או אחרת שבהחלט הייתה קשורה לנושא שעל הפרק, פטרו אותו בהינף יד וחזרו בין רגע להסתודד ביניהם. לעיתים התעלמו ממנו לחלוטין, כאילו היה אוויר. פעם אחת תהה אם דיבר בתוך ראשו או אולי חלש מדי, אז ניסה שוב והרים את קולו. אחד מחבריו לשולחן שמט את הכוס מידו בבהלה. הספל התנפץ ושארית הקפה הכתימה את הפרקט.
כולם הסתכלו עליו, אבל איש לא חייך. "למה צעקת?" שאלה אחת מהם.
"אה. קודם דיברתי רגיל ולא שמעתם אותי, אז חשבתי שתשמעו אם אדבר יותר חזק. ושמעתם." זו הייתה הסיבה. הם באמת שמעו. לרוב, במצב מסוג זה הם היו מתחילים לצחוק והוא היה מצטרף אליהם כי צחוק זה דבר חיובי.
הם לא צחקו. בעצם, אחת צחקה, אבל היא לא נשמעה צוחקת. הוא לא חשב שמישהו שצוחק יכול להישמע סובל. "בואו ננקה פה ונמשיך."
"אני לא רוצה להמשיך בדיון הזה כשהוא פה ומברבר על כלום ושום דבר," אמר אחר וירה בו מבט לא חברותי. כזה כמו שאנשים ברכבת שלחו אליו.
"אתה תצטרך להסתדר, כי הוא חלק מהצוות."
השיחה הסלימה מהר מאוד. אותו אחד שלא רצה להמשיך בדיון יצא מהחדר. המקום היה שקט מאוד והוא כמעט הצליח לשמוע את שירת הלוויתן. כמעט כולם יצאו אחריו. נשארו רק הוא, ראש המחלקה, זה שהפיל את הספל והיא.
היא, שהייתה היחידה בחדר שלא דיברה כלל, למרות שרוב הפעמים הייתה האחת שמשתיקה אותו.
הוא הסתכל עליה. היא לא הסתכלה עליו. הראש שלה היה מושפל לשולחן וכתפיה רעדו מעט. כתפיים, הוא ידע, רעדו משלוש סיבות – קור, צחוק ובכי. לא היה קר כי המזגנים לא עבדו והיא מעולם לא צחקה בנוכחותו. בכי?
"מאחר שכמעט כולם הלכו, נמשיך ביום אחר. בכל מקרה הגיע זמן הפסקת צהריים." ראש המחלקה קמה ויצאה גם היא מהחדר. זה שהפיל את הכוס קם ויצא אחריה. השברים עדיין היו על הרצפה והכתם בטח כבר לא יתנקה מהפרקט.
בכל זאת, הוא התכופף ואסף את שברי הספל, זרק אותם לפח שליד השולחן והלך להביא מגבות נייר מהשירותים. אולי יצליח לנקות את הכתם חלקית.
כשחזר, עדיין ישבה שם. הפעם כן הביטה בו. זוג עיניים חומות כהות, שנראו כמעט שחורות, וקצת מפחידות.
הוא התעלם ממנה ורכן שוב. הנייר הוכתם בחום ככל שיותר ויותר מהקפה נספג בו. כשלא היה עוד מה לספוג, זרק גם אותו לפח. היא עדיין הסתכלה עליו, ידע גם אם לא ראה אותה. למה?
ולמה לא דיברה? אם דברים היו קורים כסדרם, היא הייתה האחת לשאול למה צעק והיא הייתה האחת לצאת ראשונה מהחדר, אבל היא שתקה לאורך כל הדרך. זה לא תאם להתנהלות הרגילה שלה, מה שאומר שלא התנהלה כרגיל באותו יום, מה שאומר, "את לא בסדר."
עכשיו צחקה. "אתה כל כך גרוע בזה," מלמלה, אבל הוא שמע. "זה לא 'את לא בסדר.' אתה אמור לשאול אותי אם אני בסדר, לא לקבוע מראש שאני לא."
אה. "את בסדר?"
"לא." אז הוא צדק. למה התעצבנה עליו אם צדק?
"למה?"
היא לא ענתה. חזרה לחקור את השולחן. הוא לא היה בטוח אם לשבת או ללכת, וכשהחליט שהשיחה נגמרה ופנה לכיוון הדלת שמע אותה. שקט מאוד, אבל שמע, "אני מצטערת."
"למה?" היא לא עשתה שום דבר רע.
"כי בגללי הם מתייחסים אליך ככה. אמרו לי שיש מישהו על הספקטרום במחלקה כשהגעתי למשרד וראיתי איך כולם מתנהגים אליך כאילו אתה איזה ילד שצריך תמיד להיות נחמדים אליו. רק שלא יעלב או משהו, אבל אח שלי אוטיסט ואני מנתהגת אליו כמו אל כל אחד אחר. 'אני מקשיבה למספיק קבעונות שלו בבית.' זה מה שחשבתי בפעם הראשונה שהתחלת לדבר על ציפורים נודדות. 'אני לא צריכה את זה גם בעבודה.'"
"אה. על ההתחממות הגלובלית."
"לא! לציפורים נודדות אין שום קשר להתחממות גלובלית! כלומר, יש להן, אבל זה לא קשר ישיר. זה לא משהו שאמור להיכנס לשיחה שנועדה למצוא דרכי מניעה למצב." זה נשמע יותר כמוה. משום מה, כששתקה זה הרגיש לא נכון.
"זה טוב."
"מה טוב? שגרמתי לכולם להתייחס אליך בכזה זלזול?"
"שלא התייחסת אליי כמו ילד קטן שצריך להיות נחמדים אליו." המ. כן, זה היה נכון. אולי כולם צחקו לא מתוך נחמדות, אלא כי לא הייתה להם תגובה יותר טובה. אולי גם הם רצו להתייחס אליו כמו שהיא עשתה. "זה טוב."
"זה טוב?"
הוא הנהן. "אני אוהב לדבר על ציפורים נודדות ולוויתנים והיסטוריה, כי אלה נושאים מעניינים והם תמיד קשורים, אבל אולי אחרים לא רוצים לשמוע עליהם." לחשוב על זה העציב אותו, כי לחשוב על שאלות של מוסר דרך אירועים היסטוריים תמיד היה קל יותר.
היא הסתכלה עליו, אבל זה היה שונה הפעם. היא לא כעסה. אולי כי אמרה שהיא מצטערת קודם. "יודע מה? בוא נעשה עסקה."
"עסקה?"
"כן. אתה תוכל לדבר איתי על כל נושא שמעניין אותך, אבל בוא נצמצם את הפעמים האלה לזמן מסוים ביום. ארוחת צהריים, אולי?"
"ארוחת צהריים. לדבר על מה שמעניין אותי. ותקשיבי?"
היא הנהנה. "בטח. זה לא שמה שאתה אומר לא מעניין אותי. פשוט צריך לדבר עליו בזמן הנכון. לא תמיד זה בזמן עבודה."
"אבל לפעמים יש לזה קשר ישיר לעבודה."
היא נשפה שוב. אולי זה היה סימן? "אם יש לזה קשר ישיר לעבודה, תדאג להתחיל בו. לא בכל המסביב."
"להתחיל בו. לא במסביב."
"'בו'. כמו, 'בעיקר'. להתחיל בפואנטה."
"אההה." זה היה הגיוני. "בסדר." הנהן. "ובארוחת צהריים אני יכול לדבר איתך על כל המסביב?"
היא הנהנה. "שנלך? תיכף ההפסקה נגמרת."
הם ירדו לאכול. הטיפש והשנייה, שלא ראתה בו טיפש. או שוטה. הוא היה איש שיחה, ולימים גם חבר טוב. היא קיוותה שגם הוא ראה בה חברה טובה ולא רק אשת שיחה.
אחרים הבחינו בשינוי היחסים ביניהם ותהו. לימים שינו גם הם את יחסם אליו, בין אם מתוך הבנה אמתית ובין אם כי זו הייתה המגמה הכללית.
לא קל לשנות הרגלים, או דרך חיים, והוא עדיין ראה לנכון לציין נושאים בזמנים שאולי לא היו נכונים. אנשים עדיין היו צוחקים לעיתים, אך עתה לא רק היא קטעה את שטף דיבורו, אלא גם אחרים. בנעימות, לא בהתעלמות. לפעמים הקשיבו, כי התחיל בעיקר ולא במה שמסביב.