השדה שלי

אני משתהה בפתח הדלת.
צווחת השעון המעורר מודיעה לי שזה הזמן ללכת.
אני שומעת אותם קוראים לי מהצד השני, אני לא רוצה ללכת.
אני רוצה להישאר בשדה, איפה שהרוח נעימה ומלטפת, איפה שנקישות טיפות הגשם מספרות סיפור.
אני עולה למיטה ונרדמת, מגיעה לשדה שלי, שדה של פרחים מנייר.
בשדה שלי הרוח שרה שירי ערש, וכשאני נשכבת בחלקת פרחי הנייר ומביטה אל השמיים הסגולים המציצים מבעד לענני הממתקים אני נרגעת.
מקשיבה למוזיקה ויודעת שהם לא יכולים להגיע אלי, שאני רחוקה מהמציאות הכאוטית שבה הם חיים.
אני יודעת שהמציאות הזו היא שקר ממכר, אבל זה לא מונע בעדי לחזור.
בסיוט הזה בניתי עולם משלי לברוח אליו.
אני עוצמת עיניים ומחליקה חזרה אל המציאות.
ידיים מושטות לעברי מהדלת, ידי עשן שחורות כמו שמי הלילה, שחורות כמו המסך שמאחוריו הן נמצאות.
הן נמתחות לעברי בדממה ואני כבר נבלעת בצעקותיי, אני לא יכולה להתמודד עם עוד לילות שקטים וידי עשן בדממה.
אני חוזרת לשדה שלי, למקום הדמיוני והבטוח שלי, כדי לחפש את אלת האור הדמיוני.
אך כל מה שנראה באופק הוא שדה של פרחים מנייר וענני ממתקים על רקע השמיים הסגולים שלי…