הר

"אתה רואה את ההר ההוא?" שואל אותי אחי הבכור.
אני מביט ומהנהן.
הר גבוה המסתיר את קרני החמה, ניצב איתן ליד עננים שבריריים. עטוף בשכבות שלג כמו פרוותה של ארנבת לבנה. גדול וכביר כמו רגל של אדם בהשוואה לגודלה של נמלה זערורית.
"אני רוצה להיות כמוהו." אומר כמעט בלחש.
אני מסתכל לעברו בתמיהה, למה התכוון? האם מתכוון שברצונו לראות את העולם מנקודת שיאו של ההר? או אולי הוא רצה להתעטף בשכבות העננים כדי לחוש את המים שאיתם נושאים?
אני תולש גבעול של עשב אשר צמח על הקרקע עליה ישבנו. "אתה יכול."
הוא מחייך, ואדי נשימתו נראים כמו עשן של סיגריה שמתפזר במהירות מואצת.
"אני יודע. אבל תודה שאתה מזכיר לי." הוא מחבק אותי בזרועו ונשאר מביט אל האופק.
אופק הררי ושקט. רק הרוח המזיזה את ענפי העצים והעלים המרשרשים נשמעת, כמן עכבר המקפץ בין העשבים.
אנחנו נשארים להביט בשמש העולה ומתקדמת בשמים, בעננים נעים בלי הרף, ובהר המוצב באופק. הר שבאחד מן הימים אנו נהיה כמוהו.