הרקדנית

כל פעם שרקדתי המצאתי לעצמי סיפור,הייתי נסיכה על טירה בנויה משלג, או ברבור משושלת מלכותית,לפעמים הייתי צוענייה או קבצנית רעבה ללחם,ולפעמים אפילו ענף שברירי. לפעמים היו שמים לי מוזיקה והייתי כותבת את הסיפור תוך כדי. הריקוד הוא סיפור,דרך לומר משהו שמילים לא יכלו להגיד,בין אם זה פחד,או אהבה או כל רגש אחר,כעס,מלחמה. וכשהייתי רוקדת,התנקיתי מכל שארית רגש שהייתה בי,הייתי עפה במעלה העננים,רוקדת עד שהייתי עייפה מידי לחשוב,ובכל זאת מצאתי בי את טיפת האנרגיה כדי לסיים ריקוד.
הפעם הייתי נסיכה על קרח דק מאוד, הייתי צריכה ללכת בעדינות,וכמעט לא לגעת ברצפה השברירית,ולרגע הייתי הרצפה, כל מגע שבר אותי לעוד חלק,ובכל צעד נפרדתי מעוד חלק שנפשר ממני, וחזרתי להיות הנסיכה,שבינתיים עלתה למעלה על גבי ענן בודד מנסה למצוא את הדרך הנכונה, והענן הופך לגשם ואני נופלת ביחד איתו לתוך רצפה מלאה באנשים רחוקים מהיד וקרובים לעין,הסתובבתי במעגלים שלמים,מנסה לברוח מכלום. והצלחתי לברוח ונפלתי,לתוך חור גדול,בור עצום באדמה
והשיר נגמר.