הרפתקעה במדרגות

הם אמרו כאחד, זה היה אתמול, היא הלכה כמו הלילה, זוהרת מאור הירח. הגשם הרטיב אותה טיפות נוצצות זלגו על פניה הלבנות וחיוורות. ידיה כמו כנפי ברבור שבירות ועדינות. היא מתקדמת בצעדים עיטיים לעבר הצוק, והינה זה לפניה, הינה הים, הינה הלב השבור, הינה הם ענפני האהבה… הם כל כך רחוק. היא לא מפסיקה ללכת ופניה נשארות ללא הבעה ותזוזה. הוא קורא לה, ידו מושטת קדימה והוא רץ, מעיף בחרבו את הענפים והקוצים ואת שטני החושך. עיניה הורידו דמעה אבל היא צריכה לעשות זאת לבד, היא קופצת – ואמא תופסת אותה, הוא מגיע, מתנשף בחוזקה ומחייך, היא עשתה זאת לבד, קפצה מהמדרגה האחרונה!