הרפיה

אני יושב על המדרכה מול דלת הכניסה לבניין הקומות הגבוה והישן, העשוי לבנים כתומות-אדומות, וכבלים נטלים מן הגג השרוי במרומים.
אני יושב, נטול רגשות, מסתכל על החיים העוברים לפני. על מעט הילדים שרצים עם הכדור על הכביש שמכוניות לא נוסעות בו בשעות הללו. על הפרחים והעשבים הבולטים מכל מיני סדקים באבנים. אני שומע טלוויזיה פועלת דרך חלון דירה הפונה לרחוב מהבניין הסמוך, שממול. כשהילדים נעלמים, חוזר השקט. טוב, לא שקט מוחלט, אבל רעש טבעי נטול קולות אנושיים.
אני נושם, נושם, נושם, חסר תחושה ברגליים, חסר תחושה בלב, חסר תחושה אפילו בישבן. כנראה ישבתי הרבה זמן.
"היי, אדי," אני שומע קול קורא ממרחק. צעדים מתקרבים לכיווני. אני מזהה את האדם, אבל לא בגלל הקול המרוחק, אני לא הצלחתי לפענח מי הוא כשצעק ממרחק, אך לפי הצעדים.
"היי, דורו." אני עונה בקול מוזר. לא מאושר ושמח, לא אטום לחלוטין. קול מתנגן, קלוש, אפשר אפילו לומר מזלזל.
הוא מתיישב לצידי על המדרכה. הוא לובש צעיף כהה, סוודר ומכנסי ג'ינס. "מה שלומך?" שואל בחצי חיוך.
"בסדר."
"שקרן." פוסק דורון במידיות, אבל לא שואל מה קרה. "קח," הוא נותן לי כוס פלסטיק סגורה של קפה. הסתכלתי עליו בפעם הראשונה מאז קרא לי לפני כן, וראיתי שהוא החזיק כל הזמן שתי כוסות. הכוס שלי עוד מהבילה אדים, שלו פחות, מחציתה נשתתה.
אנו מוסיפים לשבת, לא מדברים. אני לא מרגיש כלום, סתם.. עייפות, חוסר רצון לנוע, לנשום.
לפתע, הלב שלי מתחמם. לב חסר רגש, מוצף פתאום בחמה, שמפשירה כל שכבת קרח שמנעה מן הזעם הנורא להתפרץ.
ואז התחושה דועכת. ואני קם, כל הגוף כואב לי, אני חושב שהשרירים שלי צריכים הליכה כדי להתרפות.
"ביי." אני אומר בקול חלוש. אני מרפה. אני נותן לגוף שלי לנוח. למחשבות שלי להפסיק להתקיים, ולחלל של שקט נעים לרבוץ בראשי. אני מרפה, ונותן את כל כולי עד שאני מגיע לרווח בין שני בניינים. אני פותח את פח האשפה, ופשוט נכנס. נכנס, ואז נותן לחלק העליו להיסגר בחבטה. ואני נושם, סוף כל סוף נושם וממלא את הריאות, נשימה עמוקה. כל כך.. מסריח. אני עוצם עיניים.
תצא, תצא, תצא מהזבל. מה יש לך? זועק כל אטום בגופי. אבל אני הרפיתי. אני יושב. ויושב. והנשימות הופכות לרדודות יותר ויותר. מה אני עושה פה?
ופתאום אור מסנוור, לפני שאני נחנק. אישה זקנה מכניסה שקית לפח, וכשאני משמיע אנקה כאשר השקית הכבדה נוחתת על בטני, היא מסתכלת פנימה וצורחת. זו לא סתם אישה זקנה. זו סבתא שלי.
התכוונתי להתאבד ליד הבית שלי? אלוהים, מה קרה לי?

– חמישים ושתיים שנה לאחר מכן.

אני יושב על כיסא נדנדה. אשתי יצאה להליכה. אני מרפה. אני נכנע לכאב. פעם הייתה לי סבתי שעזרה לי, כעת אין לי כלום. לא, אני לא מוכן להיות פחות אנוכי ולנסות להילחם. זה קרב שמלכתחילה נועד להסתיים בתבוסתי. ניסיתי, התמודדתי, הפכתי לנס חי- הצלחתי להחזיק בחיים במשך שישים ושבע שנים.
אבל לא עוד.
אני מרפה, ומשחרר את הלחיצה החזקה של ידיי הגרומות במשענות הכיסא.