הרמוניה כמו בטבע.

פעם, לפני שנים רבות בכפר מבודד התגוררו ארבעה אחים, שני זוגות של תאומים.
הבוגרים, אח ואחות היו, ואילו הצעירים גם הם אח ואחות היו.
הבכור, קר. אטום. משול לשכבת שלג גבוה שמכסה את המדרכה.
הוא האחד שידיו תמיד קרות, ועורו תמיד לבן.
קולו נשמע כשל הרוח הנושבת בין עצים, ומעביר צמרמורת במורד גבם של העוברים ושבים.
אך מעבר לקירות הבטון, הוא חמים, כאילו האח הבוער לעולם לא נכבה בו.
נשמתו עטופה בסוודר ומעיל.
הוא צופה בו מבפנים, כאילו היו הם שני אנשים שונים.

השנייה, חמה היא, חיבוק נוטף זיעה היא.
משולה ללהבות הגיהינום,
האחת שעיניה שורפות בי, ועורה שזוף ומבריק.
קולה כשל נפץ הגלים על המזח, ורחיה מלוח כשל האוקיינוס עצמו.
היא הארטיק הנמס עטוף שפתיים אדומות בשרניות, ובגד הים על הגוף המתאים.
היא צהוב של השמש ושל מי חמצן.
היא קפה קר על הבוקר.

השלישית, נעימת הליכות היא.
משולה למרבדים של ירוק וסגול על רקע שמים בהירים ונטולי עננה.
פרח לב הזהב היא, מרפאה כל כאב וחולי.
ריחה הולך לפניה, ריח בושם של פריחה.
כמו כלב נאמן, היא חברת נפש אמיתית.
היא תמימה כמו שמלה בצבעי פסטל ושתי צמות.
היא הפרפר הלבן והורד הלבן.

בין הזקונים, מהלך בין הטיפות הוא, ומשול לעלה שלכת על המדרכה.
דומה במקצת לכל אחד מאחיו הבוגרים.
מהבכור לקח את הנשמה החמה.
מאחות והגדולה לקח את הקפה הקר על הבוקר.
ומאחותו התאומה לקח את השלווה.
אך יש בו תכונות ייחודיות רק לו.
הוא נר דולק מדיף ריח קינמון בסלון הבית, ופאי התפוחים המוגש בחג.
הוא ספר שנכתב במכונת כתיבה.
הוא תמצית הזוגיות מתחת לשמיכה.
והם חיו בניהם בהרמוניה כמו בטבע, באושר ועושר עד עצם היום הזה.