הרכבת

אני נעשה שפוף עם הזמן. השבוע אני נוטה לפנים, בשבוע הבא אזחל על ברכיי, בשבוע אחריו אפול על ידיי.
מי ממתין לרכבת יחד איתי? אני פונה לימין. אני פונה לשמאל. אני לבדי.

שריקה מחרישת אוזניים. אני גורר עצמי הלאה, מתפתל ומזדחל, לחיי נשרטת מן החצץ והאבק ממלא את פי.
דלת נסגרת מאחוריי. אני נתמך בעמוד מתכת על מנת להביט מבעד לחלון.

אני חוזה שוב בנופים שראיתי זה מכבר – אתמול, או שמא בעידן אחר. ואלפי תמונות שונות מתלכדות לתחושת שלווה מושלמת. אך אני משפיל מבטי. דמעות נקוות בעיניי, ואני מוחה אותן בידי החבושה. הזיכרון בוער, ואני, הרי, כבר מכוסה בכוויות.

אני פונה לעבר השני, מצל על עיניי ומרחיק מבטי קדימה; אך הערפל סמיך והאופק מטושטש, ואני מזהה רק צורות מעוקלות – האם אלו עמקים או גבעות? אני נאנח עמוקות והחלון מתכסה באדים.

אך מה הטעם למחותם? ובעצם, לאן אביט עתה? איזה נוף יביא לי נחמה? האם מוטב שפשוט אתבונן בידיי המצולקות, בזרועותיי החבולות — או אולי ביצור מעורר הרחמים שמביט בי מן השתקפותי?

סוף דבר, אישען אחורנית ואעצום את עיניי. אשלים עם דהירתה הבלתי-פוסקת של הרכבת, עם נופייה המשתנים ללא הרף ועם עובדת היותי הנוסע הבודד. לעזאזל, אולי אף אפתח חלון ואהנה מרוח קרירה שתשחק בשיערי.