הרחוב

הוא עומד מתחת לפנס הרחוב, השעה עכשיט מאוחרת וקר בחוץ. הוא עומד שמה נשען על העמוד, מתעלם מהכל. אני עומדת בתחילת הרחוב מסתתרת בצללים, מודה עלייהם שהם פה. אני מתחילה ללכת, הרגליים שלי רומסות את השלג שנח בשכבה עבה על הרצפה. אני עברתי חצי דרך, אני עדיין חושבת עם לעצור או לא. אני עוברת לידו, משתאה לשנייה, רגלי באוויר, חושבת עם לומר משהו. אבל ממהרת להמשיך, אני לא התחיל לדבר איתו. זה מוזר מדיי.
"היי" הוא אומר, אני מזעה את הקול שלו, כל כך יפה, כל כך עדין. "כן?" אני שואלת בלי להיסתובב, אני לא יכולה להסתכל עליו.לתוך העיינים הכחולות והעמוקות שלו. "את יודעת מה השעה?" הוא שאל, אני השפלתי את ראשי. בדתי את השעה, על שעון היד הכסוף שלי. "אחד עשרה ורבע" אמרתי התחלתי ללכת במהירות ולבכות, אני אומרת לעצמי טיפשה, למה שהוא ירצה בכלל לדבר איתך. הוא אפילו לא אמר "תודה", "ביי", הוא לא אמר שלום, למה הוא לא אמר כלום?