הרהורים ופרשנות לשיר "דני גיבור" של מרים ילן שטקליס

דני התלבט, נסע, קנה, חזר, אהב, חשש, החליף, חייך, הכין, התבלבל, אהב, ובסוף נתן לנורית את הפוח.
את המשך הסיפור הכואב אתם מכירים, אך אשתף אותכם באיך נראתה השיחה עם אמו.

"הזונה הכי גדולה שראיתי, צבועה…"

"תגיד לי, אתה לא מגזים?"

"משחקת לי אותה יפה, תמימה, טהורה, פאק, זין אחד גדול"

"דני, אתה נסער ממש, תנסה להירגע"

"אני לא מסוגל להירגע אמא, לא מסוגל, כשאני יודע שממש ברגעים אלה מזיין אותה אדם הבן שרמוטה הזה שהיא הלכה לשחק איתו אחרי שזרקה את התפוח שהבאתי לה. בן זונה. אחר כך בטח ייפתחו לה עוד כמה דלתות, מי יודע אם אדם הוא הראשון היום או שהיא כבר המספר הספיקה לטעום מסוגים שונים וגדלים שונים… נימפומנית מסריחה.

"רגע רגע מה? היא זרקה את התפוח???"

"לא רק זרקה, זרקה והלכה לשחק עם אדם".

"אני מצטערת חמוד שלי… אם ככה היא מתנהגת היא לא שווה את זה, היא ילדה רעה ולא מגיע לה שתיפול על הפנים שלך חצי דמעה בגללה"

"זה לא אני אמא, אני נשבע לך, אני לא תינוק בכיין, את מכירה אותי, אני פשוט כל כך אוהב אותה… למה? למה אני בוכה? למה הדמעות יורדות מעצמן? תעשי משהו בבקשה"

"קסם שלי, אין לי מה לעשות חוץ מלחבק אותך ולהבטיח לך שאתה תמצא עוד הרבה ילדות בחיים לשחק איתן, ןגם להן תביא תפוח, והן יאכלו אותו."

"באמת?"

"לא יכולה להבטיח שכולן, העולם מורכב מנוריתיות יפות שגורמות לאומללים להתאהב בהם, ומשחקות עם כל הילדים, ובכל הלבבות של הילדים."

"אני נשבע שאנקום בכל הנוריתיות!"

והסיפור הזה הוליד את הכאב, יצר הנקמנות, הקנאה והעצבות, השרה תקווה לאושר ברחבי העולם והתווה אהבה מהי ובדידות מהיכן.

"כשהשמש תעלה האהבה תכלה", כך זעקה נורית. זעקה ונפלה מצער ואובדן.