הרגע בו מפסיק להיות מאוחר ומתחיל להיות מוקדם

מרקורי לימרין ישב בחדרו, ראשו נשען על החלון הפונה מזרחה, שמיכה עבה עטפה את כתפיו, וספל מהביל של קפה ריחני נאחז בשתי ידיו החיוורות, הוא קרא את הספר הנהדר שלו, ספר נהדר ומקסים יפיפה, שהכוכבים תוארו בו בכאלו מילים יפות.
ולפתע, ללא כל אזהרה מוקדמת, מרקורי נעמד בחיפזון, הוריד את כוס הקפה והשליך את השמיכה מעליו, הוא התחיל לחפור מתחת למזרן בחיפוש נואש של מכור המחפש את הסם שלו, עד שלבסוף אצבעותיו נחו על כריכתה הרכה של המחברת, והוא שלף אותה בבהלה, מחפש נואשות אחר עיפרון, הוא מצא עט, אבל זה לא היה טוב. סופרים אמיתיים כותבים רק בעיפרון, הוא בדק את מגירות השולחן שלו, והשליך החוצה דברים חסרי חשיבות, ספרי לימוד, מספריים, מחזיקי מפתחות, כלום לא שינה. עד שהוא מצא:
את העיפרון.
ובידיים רועדות מרוב התרגשות, הוא כתב במחברת הנכספת את המילים הבאות:
"יש שעה בלילה, לפני הזריחה ואחרי חצות. מין רגע קסום ונפלא בו מפסיק להיות מאוחר ומתחיל להיות מוקדם. רגע שמסמן את ההתחלה הנקייה, הוא עדיין חלק מאותו לילה אפל ונושן, אך התחושה- היא תחושת אפוריה. הרגע בו מפסיק להיות מאוחר ומתחיל להיות מוקדם יכול להיות בכל שעה, זה הרגע בו העייפות מפסיקה להפריע והופכת להיות סם משל עצמה, היא גורמת לך לצחוק מכל הלב, לראות את הכוכבים. בכל שעה בלילה אפשר להסתכל על הכוכבים, אבל רק ברגע בו מפסיק להיות מאוחר ומתחיל להיות מוקדם אפשר לראות אותם. בכל שעה אפשר לשמוע את הקולות, אבל רק באותו רגע אמיתי לחלוטין אפשר להקשיב להם. לפעמים אתה קופץ ורוקד וצוחק לצלילי מוזיקה במסיבה מלאה באנשים זרים שאתה אוהב רק בגלל שהם בני אדם, ולפעמים אתה שוכב על הגב במדשאה ירוקה ומביט אל הכוכבים כשהבן אדם שאתה הכי אוהב בעולם שוכב לידך ומחזיק לך את היד. כי זאת השעה בה מפסיק להיות מאוחר ומתחיל להיות מוקדם, שעה בה אתה אוהב ללא סוף. אתה אוהב את הכוכבים, אתה אוהב את האנשים, אתה אוהב את האדמה שאתה דורך עליה, אתה אסיר תודה על כך שאתה חי, שאתה כאן, אתה אסיר תודה על הרגע הבלתי נתפס באדירותו שבו מפסיק להיות מאוחר ומתחיל להיות מוקדם."
מרקורי נשם לרווחה והביט החוצה, אל הירח, ולפתע, בבת אחת, הוא כל כך אהב את ההורים שלו, והוא כל כך אהב את החברים שלו, הוא כל כך אהב את כל האנשים שאוהבים אותו שהוא כמעט התפוצץ מרוב התחושה הנהדרת שמילאה את החזה שלו, כמו כדור פיזי של אהבה שהתרחב בתוך בית החזה שלו עד שזה כמעט כאב, והוא כל כך אהב את הירח שלא היו מילים לתאר את זה, הוא רק רצה לצרוח כמה הוא אוהב את הכל, כמה הוא מצטער על כל ריב עם ההורים שלו, כמה טיפשי זה היה לא להגיד להם כל יום כמה הוא אוהב אותם, כמה הוא שמח שהם שם, כמה הוא מודה על הכל, על הספל של הקפה שהיה כל כך טעים, כמה הוא שמח שהם קראו לו מרקורי כי זה השם הכי יפה בעולם.
והוא ידע, שזה מה שזה באמת, זה הרגע בו מפסיק להיות מאוחר ומתחיל להיות מוקדם.