כל כך רציתי

כל כך רציתי להיות שחקן כדורגל. אז אמא שלי קנתה לי קלרינט ממש יקר, כדי שאוכל לנגן בשבילה מוזיקה קלאסית. היא תמיד אמרה לי שכדורגל זה לא בשבילי ושבכדורגל נפצעים ושוברים רגליים. ובכלל, שעדיף שאלמד לנגן, זה פשוט יפה וכיף. אז היא רשמה אותי לחוג נגינה על קלרינט ופעמיים בשבוע הייתי הולך ללמוד לנגן. בתחילת כל שיעור, המורה היה מוצא את הקלרינט המפורק ומרכיב אותו. לאחר מכן, הוא היה מנגן על הקלרינט קצת כדי לראות אם הכלי מכוון. לאחר מכן, המורה היה מדגים לי כיצד מנגנים יצירות מורכבות וגם יצירות פשוטות. את היצירות המורכבות הוא היה מנגן לאט, כי הן מורכבות ואת היצירות הפשוטות הוא היה מנגן לאט יותר, כדי שאלמד. לאחר ששמורה היה מסיים לנגן, הסתיים השיעור ואני הייתי מפרק את הקלרינט, שם אותו במזוודה המהודרת שלו והולך הביתה. לאחר שחלפה שנה מאז שהתחלתי ללמוד בחוג הקלרינט, באתי לאימי ואמרתי לה שאני פחות מתחבר עם הקלרינט ואני בכלל לא כל כך מצליח לנגן בו. ובכלל, אני מציע שבשלב זה אנסה לשחק כדורגל בקבוצת רצינית ובכלל, נראה לי שאני יכול להיות ממש טוב בכדורגל. אימי קצת נעלבה וקצת כעסה, ולאחר מכן אמרה לי שהייתי צריך יותר להתאמן על הקלרינט. אבל, בסופו של דבר, היא קיבלה את המצב הזה, שבנה לא יהיה נגן קלרינט מפורסם, וביטלה לי את חוג הקלרינט. היא אפילו, לשמחתי הרבה, הלכה ומכרה אותו למשהו. הרגשתי הקלה. כי כל כך רציתי לשחק כדורגל. וכשיום אחד חזרתי הביתה המתין לי בחדר אורגן.