הקללה ואלוהי החביתות

"הקללה, לעולם לא תדע אם היא באמת אמתית עד שתגיע אל הזמן הנכון.", כך אמי אמרה לנו פעם, רק מעט זמן אחר כך אבי נפל. ראינו את הקללה בעינינו ואת הנערה המגחכת, שבדמיוני לוותה בברק כסוף והייתה בעלת עיניים אדומות כדם, עיניים אדומות כמוות טהור. לאחר זמן מה גם אמי נפלה.
כשהיינו בוגרים מספיק בשביל להבין היא סיפרה לנו את הסיפור, סבי רב עם אחד, והוא קילל אותו. קללתו הייתה, "במשך עשרה דורות כל צאצאיך, כולל אותך, יגיעו לגיהינום. כמה מהם כבר נידונו לחיי סבל, הם ייפלו ויאבדו את דרכם." לאחר מעט זמן הוא וסבי השלימו.
סבי התחנן אל חברו שיבטל את הקללה אך הוא אמר שזה בלתי אפשרי. במקום זאת הוא אמר שיגיע הנבחר, לא אחד מאתנו, והוא יבטל את הקללה.
הדלת נפתחת ואני תוהה מי יבחר הפעם.
"אמא, אז יש משהו לאכול?" הנערה התמימה למראה שואלת. האם מוציאה את הבית ובוחרת אותי. אני רואה את משפחתי מחייכת מאחור, היא נראית כאחת שיודעת לבשל. האם זה ייתכן? אולי היא תהיה האחת שתשבור את הקללה!
"קחי", האם מושיטה לה אותי. "אני צריכה ללכת, את תוכלי להכין לך חביתה?" היא מסיימת והנערה מביטה בה במבט תוהה, לא בטוח ואפילו מעט מבוהל. אוי לא.
"קדימה, את כבר בת שלוש עשרה, עוד מעט ארבע עשרה, הגיע הזמן שתלמדי להכין חביתה!" האם אומרת ושמה את תיקה על כתפה. משפחתי מביטה בי במבט מבוהל.
"טוב." הנערה אומרת בחוסר ביטחון, "אבל אם אשרוף את הבית, זאת לא אשמתי." היא מסיימת והאם מנידה את ראשה בסליחה. משפחתי מביטה בנערה במבט מבוהל ולחוץ, לחוץ במיוחד. האם יוצאת מהבית והנערה ניגשת למלאכתה, המלאכה שתשלח אותי אל מלתעותיו של הגיהינום.
"בסדר, אז מה צריך לעשות?" הנערה ממלמלת לעצמה בשקט. היא מחזירה אותי למקומי שבביתי בהיסח דעת ולוקחת במקומי את אחי. אוי לא, מכל אדם אחר, אנשים המתבדחים שישרפו את המטבח הם ברוב הפעמים המסוכנים והאכזריים ביותר.
נשמעת שיחת טלפון והנערה, אוי, לא! אוי, אלוהים! האם היא הפילה כרגע את אחי הקטן?! אני שומע את אמי צורחת מאחור ואת אחותי מייבבת, אנחנו צופים בשריונו מתרסק ובו, נשפך אל תוך הכיור. אמי סיפרה שאחד מכל דור כבר נידון לחיי סבל, בתוך הביוב. נע ונד, כשהוא אינו יכול להחליט לאן ללכת. כשאינו יכול להחליט אם לשחות עם הזרם, או לכיוון משלו. עכשיו שריונו נשבר, והוא לעולם לא ימות, אף על פי ששם, למטה, זה בדיוק כמו גיהינום, אולי אפילו גרוע יותר.
"…כן, ברור, אז נתראה שם?" המרשעת הקטנה מצחקקת. השיחה מתנתקת והיא מביטה אל עבר שריונו של אחי ומגחכת.
בני אדם הם עם כה נורא, יצורים כה איומים, כה מרושעים, אך בלעדיהם לעולם לא נגיע לגן עדן, ונקבל את התרופה לחיים.
עכשיו הנערה ניגשת להכנתי. היא מדליקה אש. אני מרגיש דקירת כאב כשהיא שוברת את שריוני
אני מתחיל להשמיע קולות משונים, אני לא נשמע כמו שאמורים להישמע לפני אכילה. אני מרגיש חום מטפס, יותר חם כאן מן הצפוי, הרבה יותר. הנערה נוטשת אותי והולכת את הקופסא שלה, היא מצמידה אותה אל אוזנה ומדברת, "…אני מפחדת שאני שורפת את החביתה, ובמקרה גם את הבית תוך כדי." הרוצחת המתחילה, והאדישה לדמו של אחי, אומרת בחצי גיחוך ובחצי לחץ. אוי, לא. אוי, לא, הקללה לא עומדת להישבר!
הו, אלוהי הביצים והתרנגולות והקללות והחבר הטיפש של סבי, בבקשה ממך, תעשה משהו!
אני מגיע למצב שבו אני באמת מתחנן, אה, כן, וגם מעלה עשן.
היא מוציאה אותי מהכבשן ושמה אותי על צלחת. אני בטוח שאני ראוי לאכילה, אך כשאני רואה את המבט שעל פניה אני מניח שלא לגמרי.
היא מוציאה גוש לבן ומפילה עלי. היא מוציאה מזלג ואני מניח שהיא באמת עומדת לאכול אותי, שאני באמת עומד להגיע לגן עדן!
גן העדן שוכן בתוך גופם של בני האדם. מספרים שיש שם הכל, פשוט הכל. מספרים שיפהפה שם, הרבה יותר מהבית שלנו… מספרים שכל אחד מאתנו נפגש שם עם האם שלו, עם התרנגולת שילדה אותו, האם האמתית שלו, לא האחת שמאמצת אותו, הביצה. מספרים שגם נפגוש את אבינו, התרנגול, נוכל לדבר אתו על זירעונים, שמעולם לא אכלנו, אנחנו לא יכולים לאכול דברים. מספרים גם שאפילו נוכל לראות מי היינו אמורים להיות אם בני האדם לא היו נואשים לאכול אותנו.
הנערה מעקמת את אפה ולוקחת שקית כחולה. האם ייתכן?
על גיהינום מספרים שהוא המקום המסריח ביותר עלי האדמות, יותר מסריח מכל אוכל מקולקל אי פעם. מספרים גם שיש תחנות מעבר, עד שאתה מגיע לגיהינום האמתי, אך לפעמים אתה לא מצליח להגיע גם לשם ונשאר, תקוע.
היא מרימה את הצלחת עליה אני נמצא, ו- אוי, אלוהים, למה? זורקת אותי אל תוך מלתעות הגיהינום. משאירה אותי להתמודד עם צחנה איומה, עבודות פרך ועוד דברים מרושעים שאפילו לא העליתי על דעתי.
למה בכלל צריך למות, למה אי אפשר פשוט לחיות וזה הכל?
הו, למה יש לי תאריך תפוגה?
למה להם יש זכויות שכאלה? למה?
ולמה אני נחשב אף אחד כשאני גם רוצה, בדיוק כמו רובם, לחיות, לדבר? כשאני גם רוצה לגדול ולהפוך לאפרוח? כשאני רוצה אב ואם אמתיים, לא מאמצים? למה אני גם רוצה להילחם, להיפגע, להצליח להוציא מילים מפי, להצליח לבכות? למה אני בסך הכל אף אחד, למה?
למה אתה לא עוזר לי, אלוהי התרנגולות, האפרוחים, והביצים?
למה?
"הקללה, לעולם לא תדע אם היא באמת אמתית עד שתגיע אל הזמן הנכון." אה? אז כן, אני מניח שהיא אמתית, אלא אם כן זה סתם ביש מזל שעובר בדורות.
אני נופל את תחתית השאול, בעודי שוקע ברחמים העצמיים ומרגיש חסר טעם, רק אף אחד.