הקללה הפמיניסטית

"מה?", שאלתי אותו, כאשר בין עיניו הופיע קמט דאגה.
"כלום, את פשוט יפייפיה," הוא ענה. אבל לא השתכנעתי.
הוא ליטף את גב ידי ונשק לה בחיבה.
"די," אמרתי. לא מוכנה לזה. לא מוכנה למה שיבוא.
"מה די? אסור לאהוב אותך?" הוא שאל, מבט תמוה עלה בפניו.
כן, לא כדאי לאהוב אותי. אני גורמת לאנשים לפגוע בעצמם. כל מערכת יחסים שהייתה לי נגמרה רע, בגללי. לא רציתי לפגוע גם בו. בפנים היפות שלו, בעיניו הרכות, בלבו הרגיש.
משכתי את ידי במהירות. "בייב, די, תני לאהוב אותך," הוא אמר והחזיר את ידי אל בין שתי ידיו החמות.
זה גם מה שאמר הבחור הקודם…
"תני לי לאהוב אותך קצת, בייב," קולו המתפנק של ראמון כמו דקר את ליבי. ידעתי שאלה הן בין מילותיו האחרונות. לא רציתי, אבל זו קללה. קללה שהטילו עליי ועל בנות משפחתי. הבעיה היא, שעד כה, במשפחתנו נולדו רק גברים, עד שאני הגעתי. אמי מתה בלידתי. ואבי היה שבור, אבל כאשר הביט בעיני לראשונה, התאהב. לא בצורה מטרידה, אלא רק אהבה בין אב לבתו. הוא היה הגבר הראשון שהרגתי.
זו קללה. אף אחד לא יודע מאיפה היא באה, או למה.
"בייב?" ראמון שאל. ובקולו נשמעה בהלה. השלב השני הגיע, חשבתי.
נישקתי את שפתיו הרכות, שלפחות ילך מהעולם בטעם טוב.
הניצוץ בעיניו השחיר. והוא קם במכניות מהמיטה.
הוא הלך אל המטבח, שלף סכין מן מגירת הסכו"ם, ודקר את ליבו.
לפני שנפל על הרצפה, ראיתי בעיניו הבנה, הבנה כואבת שהייתה לכל האחרים שלפניו. הבנה שהסוף הגיע, בגללי.
"מותק?" קולו הבהול של ג'ייס, החזיר אותי למציאות. כן, עכשיו הגיע תורו של ג'ייס.
אני לא עושה זאת בכוונה. אם הייתי יכולה הייתי מונעת את כל המוות שגרמתי, ועושה לזה סוף. מה שאומר, להתאבד. לא יכולתי, אני כבר חיה שלוש מאות שנה, ובשלושתן, הרגתי יותר גברים משיכולתי לספור. ניסיתי להימנע מגברים, אבל זה לא עובד. הם באים אחריי, לא משנה מה אני עושה. זו מין קללה פמינסטית, שנועדה להבהיר מסר. אחרי הכל, כל הגברים שרצחתי, היו נשואים.