הקיר הרביעי

השעה הייתה שבע בבוקר. ינון כבר היה בעבודה. ינון עובד כפועל בניין, לא מזמן הוא סיים צבא. הוא היה לוחם בגולני, אחד מהחברה האלה שהיו בלבנון. הוא אפילו קיבל צל"ש על פעולה שהצילה שני חברים לנשק. כשסיים צבא החליט שהוא לא רוצה לעשות את מה שכולם עושים ולכן הלך לעבודה בבניין. ינון היה מסוג האנשים האלה שלא רק שלא מפחד מאתגרים אלא הוא מחפש אותם, רודף אחריהם, ותמיד גם כובש אותם. אם השמים הם הגבול בשבילו, אז הוא היה מגדל כנפיים כדי להגיע הכי קרוב שאפשר. בקומה החמישית בצד המזרחי של הבניין ינון חיבר כבל מאריך לשקע. הוא נכנס לחדר, מיד אחריו נכנס מנהל העבודה, מאיר. מאיר בלי היסוס פתח את התוכנית הסתכל עליה שנייה לפני שנזכר שבלי המשקפיים אין סיכוי שיראה משהוא.
"בוא, בוא, תראה ינון".
מאיר שם את המשקפיים. ינון נעמד ליד מאיר.
"תראה זה הקיר הראשון".
מאיר הצביע על התוכנית ומיד אחר כך בהתאמה על הקירות.
"זה הקיר השני, זה הקיר השלישי, ופה הקיר הרביעי. זה, הקיר הרביעי, זה הקיר הבעייתי אני צריך שתשבור אותו כדי לצקת קיר חדש במקום. זאת תהיה העבודה שלך להיום".
"אין בעיה".
ינון יצא מהחדר וחזר עם הקצה השני של הכבל מאריך ביד אחת וביד השנייה קופסא כחולה גדולה. הוא שם את שני החפצים על הרצפה, ופתח את הקופסא הכחולה. מהקופסא הוא הוציא קונגו של חברת מקיטה.
המכשיר רעד בזמזום מעיק. ינון הצמיד את האזמל לקיר והמכשיר החל מנסה לקפוץ מידיו בזעקות רמות, שובר, מגרד, והורס כל פיסת בטון אשר נקרית בדרכו. ינון הוא בחור גדול וחזק, ולכן המכשיר היה יציב בידיו כמו אקדח בנדן. חור קטן החל להיווצר בקיר. באופן מוזר חושך נשקף מצידו השני של החור. אך ינון לא שם לב הוא היה עסוק ורק המשיך לחצוב. החור הלך וגדל, הזמן עבר. ינון נדד במחשבות על איך יום אחד הוא יהיה דוקטור לפיזיקה, וימצא תרופה לסרטן, ויפתור את בעיית הרעב, ויעשה שלום, ויהיה ראש ממשלה. למען האמת אי אפשר לדעת מה יביא יום אבל אם יש אדם שמסוגל לעשות את כל הדברים האלה זה רק ינון.
החור כבר נהיה בקוטר של כשלושים סנטימטר כשינון גילה שהחור חשוך. הוא הפסיק לחצוב בקיר וניסה להסתכל פנימה. הוא הדליק את הפנס באייפון שלו. יש אומרים שהסקרנות הרגה את החתול, ינון אינו חתול, כמו כן ממה שלמדנו עד היום ישנם מעט מאוד דברים שמסוגלים להרוג את ינון. בטח שלא משהו מועיל וחשוב כמו סקרנות. סקרנות רעילה גדלה בינון כמו שהשבר בקיר הלך וגדל. בעצם שני הדברים ליבו אחד את השני. משל לאש בשדה קוצים יכול להתאים פה, אך זה יהיה מאוד טריוויאלי. על כן הסקרנות גדלה ונמתחה כמו אסטרונאוט הנמשך מעבר לאופק האירועים בחור שחור.
כעת החור כבר היה מספיק גדול בכדי שינון, שאינו אדם קטן, יוכל לעבור דרכו. וכך עשה. צעד קדימה מלא בביטחון עצמי. מבלי אפילו לחשוב על הסכנות שהרי מעבר לקיר הרביעי אמורה להיות נפילה של חמש קומות, ומפגש בלתי נמנע עם רצפה יציבה ואיתנה. האייפון האיר, אך החושך ברעבונו הבלתי נגמר בלע את האור לתוכו ורק ביקש עוד. אם האור חזק יותר מהחושך אז איך יכול להיות שמרבית היקום חשוך? ינון כרגע היה נקודת אור קטנה, כוכב בודד ביקום שחור וקר ומתקרב לגילוי. העולם שבו הוא קיים אינו מה שהוא חשב. במרחק הוא זיהה נקודת אור קטנה וחמה. לאחר כמה מטרים של הליכה האור הפך לחריץ. והחושך גילה את עצמו כווילון קטיפה שחור וענקי. הוא הסיט לצדדים את הווילון, ושם הוא ראה. נקודת האור הגיעה ממסך מחשב שניצב במרכז חדר אפלולי. המחשב עמד על שולחן עץ ולידו, בוהה במסך, ידיים על המקלדת, ישב אדם. אני יושב מול המסך.
ינון התקרב אלי בלי טיפת חשש, אבל עם בלבול מסוים. אני לא אומר שלי זה לא מוזר אבל אחרי הכל אני כבר יודע מה קורה פה, פחות או יותר.
"מי אתה? איפה אנחנו? ומה לעזאזל קורה פה?". ינון אמר לא בלי תקיפות מסוימת.
"הכל שאלות טובות, ינון".
"איך אתה יודע איך קוראים לי?".
"אני רוקס פני, ואני בראתי אותך. אתה בעצם דמות בסיפור שאני כותב. סיפור שקצת השתבש. אחרי הכל אתה לא אמור לעמוד פה ולדבר איתי בשלב הזה, אלא ליפול מהקומה החמישית".
ינון צחקק בצורה יבשה וצינית. "זה מגוחך, אתה מנסה להגיד לי שאני לא אמיתי?".
"אתה אמיתי. אמיתי בשבילי ובשביל מי שקורא את הסיפור הזה. אתה לא אמיתי במובן של חי".
"לא יכול להיות".
"כן? מה שם המשפחה שלך?".
ינון חשב לרגע.
"אין לך שם משפחה כי לא נתתי לך שם משפחה".
"זה לא אומר כלום". הוא אמר בביטחון עצמי מופרז.
"אוקי. אז תסתכל מאחוריך, בדיוק מהמקום שממנו הגעת, מעל לווילון הקטיפה".
ינון הסתובב בספקנות ונדהם לגלות שעל הקיר השחור ישנם חלונות. חלונות עם דיוקנים של אנשים. האנשים נעו במקומם בתוך החלון כאילו היו חיים. הם באמת חיים, אלו אתם, הקוראים.
"מי אלה?". שאל ינון קולו מתחיל להיסדק עקב ניפוץ עולמו כנגד המציאות האכזרית.
"אלו, ידידי, הם הקוראים. הם פה בשבילך".
"זאת קצת חדירה לפרטיות אתה לא חושב? רגע, הם יכולים לשמוע אותנו?".
"הם יכולים לעשות מה שהם רוצים. ספיר13 לדוגמא רצתה שאני אסביר דברים, ולמרות השיבוש בסיפור עושה רושם שהיא אוהבת אותו".
"אוקי, אם אני דמות בסיפור שלך אז… מה הסיפור? מה אמור לקרות?".
"אתה דמות של גיבור חזק, כמעט מושלם, שנופל תרתי משמע, ומאבד הכל. היית אמור ליפול מהקומה החמישית ולהיות משותק בחלק מהגוף. ומשם זה סיפור של התמודדות עם זה שהעולם שלך משתנה ברגע. עם זה שאתה כבר לא בלתי מנוצח. ובסוף גם התגברות והמוסר השכל היה אמור להיות שלא משנה מה הסיטואציה שבה אתה נמצא, אתה קובע את גורלך לטוב ולרע".
"אתה רציתי להפיל אותי מהקומה החמישית? אתה אכזרי, אתה יודע?".
"אכזריות היא טבעם של בוראים. אם היית נשאר דמות מושלמת לא היית מעניין. אין לי צורך בדמות לא מעניינת. דמות לא מעניינת דינה למות". אמרתי ברצינות קודרת.
"אני לא בטוח שאני אוהב אותך".
"אני לא בטוח שיש לך ברירה". ינון חשב לרגע.
למרות שהוא ניסה לשמור על קור רוח יכולתי לראות שהגילוי מפריע לו. הוא הסתכל מסביב בקוצר רוח, והתחיל לנוע ולנוד במקומו.
"אתה אומר שמוסר ההשכל של הסיפור שלי הוא שאדם קובע את גורלו לרע או לטוב?".
בעיניים שלו יכולתי לראות ניצוץ. הוא זינק ממקומו כמו נחש מקיש ונע לכיווני כמו אדם המנסה לברוח ממלאך המוות, ואם לא לברוח אז לפחות להחליף לו שמות. הוא תפס את החפץ הראשון שמצא, עט שנח על קצה השולחן, והתקרב אלי לכדי יריקה.
"עצור".
קראתי לתוך הבל פיו שעומד מעלי ומאיים לבלוע את נשמתי. הוא נעמד במקום, ידיו רועדות, פניו מכוסות זיעה קרה, הוא הסיט את מבטו בבושה ועצם את עיניו. הוא זז צעד אחד אחורה.
"אני לא מסוגל להרוג אותך. אני לא מסוגל להרוג בן אדם".
"זה מנוגד לאופי שלך, אני יודע, אני בניתי אותך ככה".
"טוב, אני מניח שבנימה זאת, של ניסיון לרצח, אני אחזור לעולם שלי".
"אני חושב שזה הזמן".
"אתה יכול לפחות לא להפיל אותי מהקומה החמישית, או אולי לתת לי כנפיים או משהו".
"אבל אז אתה לא תהיה מעניין. אתה תהיה אפילו יותר מושלם".
"לא אכפת לי. כל אחד חולם על לעוף, אני בניגוד לשאר יכול להגשים את זה בזכותך".
"אתה יודע מה אתה מבקש?".
"כן".
"בסדר".
הוא חייך חיוך קל ומבויש, הסתובב וחזר מעבר לווילון הקטיפה. הוא הופיע חזרה בחדר בקומה החמישית. הוא הביט לאחור וראה חרב אש ענקית ומסתובבת מופיעה בחור שבקיר.
"קצת דרמטי אתה לא חושב". הוא צעק לתוך החור.
לפתע כאב חד בשכמות, כאב שמנסה לפרוץ החוצה. ינון נפל על ברכיו מחבק את עצמו. החולצה נקרעה ושני עצמות פרצו מתוך שכמותיו מלווים בשני נתזים של דם. הכאב היה עצום, אך ינון לא צעק. הוא נשם נשימה עמוקה והכאב נעלם. הוא קם על רגליו. שני העצמות הענקיות החלו לגדל נוצות בקצב מהיר. תוך זמן קצר ינון נראה מושלם כמו מלאך. הוא נופף בכנפיו ועלה מעט לאוויר, מעיף אבק כל הכיוונים. מיד הוא עלה קומה אחת למעלה, לגג. כל שאר הפועלים הביטו בו, מנסים להבין את המתרחש. ינון התעלם מהם כאילו הם לא קיימים. הוא הגיע לקצה, פרס את כנפיו, וצעד צעד אחד קדימה. בהתחלה הוא נמשך לרצפה כמו עוגן. לאחר מכן הוא הצליח להאט מעט את הנפילה ואפילו לדאות טיפה. אז בחבטה חזקה של הכנפיים הוא נסק אל על. טבעי כמו הליכה של משיח על המים. הוא עלה עם האוויר החם, ליטף את חומת השמים, ומיד חג באוויר וצלל עם האוויר הקר. שמאלה, ימינה, עצירה באוויר ושוב נסיקה. הוא עלה מבלי לשים לב, ונכנס לתוך כבלים של חברת חשמל. הוא התחשמל, ומת. הוא מת כי הוא כבר לא דמות מעניינת יותר.