הקטעים של אנה

את אנה הכרתי כשעברתי לבית הספר החדש.
בגלל שהוא היה רחוק, היינו צריכים לנסוע בהסעות לשם ובגלל ששנינו גרנו ביישוב נידח במרכז, נסענו באותה הסעה.
בהתחלה לא דיברנו, ואני רק הייתי מסתכל עליה מרחוק כשהיא הייתה מגיעה לתחנה בכל בוקר עם התה הירוק שלה בתוך הכוס התרמית והסווצ'רים הענקיים שהיו תלויים עליה.
אהבתי להסתכל על אנה, כי שום רגע לא היה משעמם.
גם כשהיא נשענה על החלון של המיניבוס הרועד ונרדמה היא הייתה מעניינת.
אני לא זוכר איך אבל מתישהו התחלנו לדבר.
אנה הייתה מהילדות האלה שיודעות לעשות הכל.
היא הראתה לי ציורים שלה, השמיעה לי הקלטות שלה מנגנת, שרה לי שירים, והראתה לי דברים שהיא כתבה.
מכל הכשרונות שהיו לאנה, הכי אהבתי את הכתיבה שלה.
התחלנו לבלות הרבה ביחד, וככל שעבר הזמן גיליתי שאנה מיוחדת.
כלומר, תמיד ידעתי שהיא מיוחדת, אבל בכל יום גיליתי עוד ועוד דרכים שבהן היא הייתה מיוחדת.
מתוך הדברים האלו היו גם דרכים לא חשובות מאוד, כמו שהיא הייתה תמיד מתחילה לאכול קרמבו מהצד ההפוך, או שתמיד הייתה עליה אבן שהיא מצאה באיזה נחל כי היא אמרה שהיא נותנת לה מזל, או שבכל יום שלישי היא הייתה הולכת לאיזה ספסל במושב שלנו ויושבת שם בלי לזוז למשך שעה, כי היא אמרה שמסורות לא נוצרות אלא אם יוצרים אותן.
אבל היו גם דברים יותר חשובים, דברים שבאמת הפכו אותה למיוחדת.
כמו שבכל פעם שהיא הייתה רואה קבצן ברחוב היא הייתה נותנת לו כסף, או כמו שהיא לא יכלה לראות מישהו בוכה בלי להגיד לו משהו מעודד, או כמו שהיא אף פעם לא פגעה באף אחד, כי היא לא יכלה לשאת את המחשבה שמישהו יהיה עצוב בגללה, לא משנה אם זה היה בכוונה או בלי כוונה.
לאנה היו הרבה דברים מיוחדים שהפכו אותה לאנה.
וביחד היינו יושבים בגשם ושותים משהו חם, ומטיילים בשקט בשדות, ומנגנים ושרים, למרות שרק אנה ידעה לשיר מבין שנינו, והיינו צוחקים ובוכים ושמחים ועצובים ומה לא.
ולמרות שהחלפנו רגשות בקצב מסחרר ביחד, זה תמיד היה נראה כיאלו נשאר באנה קצת עצב ממקודם, למרות שהיא ניסתה לא להראות את זה.
ומידי פעם הייתה תופס אותה בוכה או מדממת או לוקחת כדורים אבל חשבתי שאלו פשוט היו הרבה צירופי מקרים.
ובכל יום היא הייתה מקריאה לי קטעים שהיא כתבה, שלאט לאט נעשו קצת יותר עצובים.
אבל כששאלתי אותה על זה היא אמרה שהיא רק משנה קצת את הסגנון שלה, ושאין לזה קשר אליה, והאמנתי לה, כי רציתי להאמין לה.
וגם כי אהבתי את הקטעים של אנה.
וביום אחד קבענו ללכת לטיול בגשם, בלי מטריות, ואנה לא הגיעה.
היא גם לא ענתה לי בפלאפון, אז פשוט הלכתי אליה.
אמא שלה בכתה וישבה על הרצפה וכששאלתי אותה מה קרה היא הושיטה לי דף נייר מקומט.
כשהתחלתי לקרוא לא הבנתי מה אני קורא, אבל כשהגעתי לסוף ראיתי את החתימה שלה, כתובה שם, כמו שהיא הייתה כתובה בכל קטע אחר שאותו היא הראתה לי.
רציתי לבכות ולצרוח, ללכת לישון ולא להתעורר שוב לעולם,
אבל יכולתי לחשוב רק על דבר אחד.
כבר לא אהבתי את הקטעים של אנה.