הקופסה הנוסעת

אני יושבת במכונית, תקועה בפקקי התנועה מורטי העצבים של הבוקר. אני מסתכלת במראה הקטנה שמעליי, בוחנת את השקיות השחורות מתחת לעיניים שנדמה שמתנפחות מיום ליום. התנועה לא זזה. הסטתי את המבט שמאלה, מסתכלת בנהג שבמכונית הצמודה. זה היה גבר, בסביבות גיל הארבעים או החמישים, חבוש בכובע בייסבול כשבין אצבעותיו השמנמנות תחובה סיגריה. במושב לידו ישבה אישה צעירה עם מבט מהורהר. לא יודעת מה גרם לי לתהות מה הקשר ביניהם. הוא יכול להיות אבא שלה, דוד שלה, או מי יודע – אולי בן זוגה. המחשבות התחלפו לי מהר בראש, ולא הצלחתי למקד אותן. צפירה עצבנית נשמעה איפשהו מאחורי, מתערבלת בין שאר רעשי הרקע.
הרמזור סוף סוף התחלף, והתנועה המשיכה לזרום. הגברתי את הרדיו. ואז זה היכה בי. אני לא יודעת למה זה קרה דווקאא ברגע הזה, למה על הכביש המהיר, אבל עצרתי. לא בשוליים, לא בצד. באמצע הכביש. האוטו מאחוריי התנגש בי קלות – תלוי איך מגדירים קלות, כן, הפגז׳ קצת נמעך. שמעתי מאחחורה קריאה של ׳מטומטמת׳ ואת כל הנהגים שמאחורה צופרים לי וצועקים עליי להמשיך לנסוע. אבל לי זה לא היה אכפת. יצאתי מהאוטו, כהתנועה ממשיכה משני צדדי. יצאתי מהאוטו ועמדתי בלב הכביש המהיר, נותנת לרעשים הקטנים והלא חשובים להתאחד לרחש סטטי אחיד ומנותק. הבטתי סביבי והרגשתי מיואשת, הרגשה כזאת לא הייתה לי בחיים. למה אני ממהרת? למה זה חשוב בכלל?
הריקנות אכלה אותי.
בתוך הקופסה הנוסעת והחנוקה שלי, אני הייתי מנותקת מהעולם. אלפי אנשים עוברים על פניי בכבישים האלה, אולי יותר, כולם עם סיפורים וארשת פנים מוטרדת. ואנחנו, בעולם הזה, בעולם שלא עוצר לדקה, אנחנו לא מספיקים לקלוט כלום. אז אנחנו פשוט מוותרים מראש. אנחנו פשוט מסתגרים לנו כל אחד בעצמו, בתוך הקופסה הנוסעת שלו.