הקופאית

היא מתה לפיפי ויש עוד שעה עד ההפסקה. משלבת רגל ימין על רגל שמאל ומעבירה מוצר אחרי מוצר על קורא הברקוד. היא נעצרת ומביטה בגועל על חבילת הדגים הטריים. לא יכולה לגעת בהם. מבקשת מהלקוח שיעביר את השקית בעצמו וממשיכה. מיכל היוגורט סדוק וטיפות ממנו נשארות על היד. שולחת את הלקוח להחליף ובינתיים מנגבת את היד בנייר סופג. שלושת הלקוחות שמאחוריו מביטים בה במבט זועם. עוד חמישים דקות. משלבת רגל שמאל על רגל ימין ומסתכלת במבט כמה בשלט "קופה לא פעילה". עוד ארבעים ושמונה דקות תוכל להניח אותו על המסוע.
אוליי תבקש מהאחראית לצאת לכמה דקות. אבל זאת מכשפה. בטח תוריד לה את הדקות האלה מההפסקה. הלקוח חוזר עם יוגורט חדש. מסיימת את החשבון ומתחילה חדש. לא מרימה את העיניים. היא רוקדת בישיבה ומחליפה שוב את רגל שמאל בימין. שלושים וחמש דקות. האחראית עוברת לידה ושולחת בה מבט חמור. מה היא רוצה עכשיו? תמיד מחפשת אותה זאת. לא באה לה טוב בעין. מסמנת ללקוח השלישי שהוא האחרון וממשיכה. בקבוק המיץ דביק. במקרה הזה לא די בנייר סופג. היא עושה כמיטב יכולתה אבל היד נשארת דביקה משהו.
מנסה לא לחשוב. לעבוד על אוטומט. הריקוד על הכסא מקל מעט אבל הלחץ גובר. עשר דקות. שרק לא יהיו כל התאים תפוסים. הלקוח האחרון מעמיס עוד ועוד מוצרים על המסוע. קנייה חודשית. הסכום שמראה הקופה כבר עבר את סכום המשכורת החדשית שלה והוא עוד מעמיס. בטח איזה מיליונר שחצן מהצפון. מאלה שנוסעים ברכב מפואר ומחזיקים בבית ג'יפ לאישה. לא סובלת את אלה. יאללה, שישלם כבר. כרטיס האשראי לא עובר. תיכף כבר בורח לה. משפשף את הכרטיס על המכנסיים ומגיש לה שנית. לא עובר. מנסה אחר. תודה לאל, עבר. סוגרת את הקופה ורצה……
האמת, עבודה טובה בסך הכל. היא אוהבת את הקונים, מסתדרת מצויין עם הבוסים שלה ונהנית לראות את סלי הקניות העמוסים. תיכף תבוא האחראית לשתות איתה קפה ולפטפט קצת.