הקול.

אני מרגיש את כובד האקדח בידי, ידיי מזיעות והאקדח כמעט ומחליק מידי.
אני מסתכל על האישה שאליה מכוון האקדח, שוקל את צעדיי.
'היא מהווה סכנה לציבור' אני מזכיר לעצמי. אבל, רגע, מי אמר?
'זה או אתה או היא' הקול בראשי ממשיך. אבל, רגע, היא לא מכוונת אליי אקדח.
'תזכור כמה אנשים היא הרגה' הקול נשמע משוכנע. אבל, רגע, האם זה פוטר אותי מאשמת רצח?
האם אין לה משפחה שצריכה אותה? האם במותה לא אהרוס עוד עשרות חפים מפשע?
'אתה נתין, זה תפקידך' הקול ממשיך להדהד בראשי, מוציא ממני כל טיפת שפיות קטנה שעוד נותרה בי. אבל, רגע, האם זה הוא הדבר הנכון לעשות?
האישה מולי נעה בחוסר נוחות, עיניה נראות נואשות, היא די יפה כשחושבים על זה.
היא בטח יותר יפה בלי הצעיף הכרוך סביב שיערה.
מבטה תופס אותי, עיניה החומות העמוקות נראות עייפות, והיא מהנהנת
"תעשה את זה" היא לוחשת.
'זה הזמן. 20, 19, 18…' הקול ממשיך לספור במוחי, אני מתחנן שישתוק, שייתן לי זמן. הוא לא מפסיק. עכשיו אני כבר נחוש להשתיק אותו בכל מחיר.

הקול הזה גורם לצרות רבות מדי. הקול הזה הוא הסיבה שהתנדבתי להיות נתין. הקול הזה הוא הסיבה שאני עומד כאן היום ונאלץ להרוג עוד מישהי שאיני מכיר. הקול הזה גרר אותי למקום הארור הזה. הקול הזה הוא הדבר היחידי בעולם ששולט עליי ביד רמה. הקול הזה הוא נקודת החולשה שלי, היצר הרע. אמי אמרה שצריך להשמיד כל זכר ליצר הרע.

בחלומותיי אני חולם להיות כמו כל בן אדם רגיל.
אדם חכם מאוד אמר שמה שאתה יכול לחלום, אתה יכול לבצע.
כשהקול במוחי סופר את הספרה חמש, אני מחליט שהגיע הזמן.
אני מצמיד את האקדח לרקתי ויורה. אני מספיק לשמוע את הקול סופר לאחור מארבע עד 1, כשהוא אומר אפס, אני כבר לא מרגיש כלום. לא כאב, לא צער, לא רחמים.

"If you can dream it, you can do it."
Walt Disney-