הקול שלך.
הכתיבה שלך,
היא אף פעם לא הייתה תחביב.
היא הייתה אומנות.
אומנות מגעילה אפילו.
אבל אומנות.
כי הכתיבה שלך היא לא כתיבה.
היא הקאה.
את פשוט יודעת להקיא יפה.
עשית מזה אומנות.
את כותבת וכותבת.
והסוד שלך שאת לא כותבת אותיות.
וגם לא מילים.
את כותבת את הקול שלה.
כי בכל פעם שהאצבעות מתקתקות במהירות על המקלדת.
מכתימות את הדף או מסך המחשב במהירות שיא.
הן בסך הכל מנסות להספיק לכתוב את מה שהקול שלה אומר בראשך.
והיא אפילו לא יודעת.
עד כמה היא הייתה משמעותית בשבילך.
וכשניסית להכיר אותה,
בפעם הראשונה.
היית בטוחה לקבל קבלת פנים אחרת.
קצת שונה מהתעלמות לפחות.
ואז כעסת עלייה.
ושנאת אותה.
וניסית להוציא מהראש שלך את הקול שלה.
שהכתיב לך מה לכתוב.
אבל לא הצלחת.
ועכשיו,בכל פעם שאת כותבת.
את כותבת את הקול שלה.
ולא תוכלי להיפטר מזה לעולם.
וגם לא לגלות לה.
שבכל פעם שאת כותבת.
את משתמשת בקול שלה.
קולה מקריא.
ואת כותבת.
את.
נערת המקלדת.
האנונימית.
שלא קיבלה ממך אפילו לא מבט קצר.
אבל לקחה לך את הכל(קול).
בלי שבכלל ידעת.
או תדעי,
אי פעם.
תגובות (5)
אהבתי!
תודה!
סיפור/שיר יפהפה. מעלה הרבה שאלות.
מי הדמויות?
מה טיב היחסים בינהן?
כשאני קורא אני עולה לי דימוי של אם ובת.
בת שחיפשה אהבה, ולא הצליחה לקבל אותה.
האמת היא שזה לא על אמא ובת.
יש שלושה אנשים שבזכותם התחלתי לכתוב וסגנון הכתיבה שלי מאוד הושפע מהם,והיא אחת מהם.
והיא דיי התעלמה ממני..סו אאוץ'.
אני לא אומרת את השם, אבל היא דיי מפורסמת… בין השאר היא מקריאה קטעי כתיבה.וזה למה בכל פעם שאני כותבת הקול שלה תקוע לי במוח..
יפה. אני מרגיש שזה לא לגמרי רחוק ממה שחשבתי. גם אם לא מדובר באם, זו סוג של דמות אם. נשמע שהיה שם רצון לאיזו הכרה, "חיבוק", ובמקום זה "זכית" להתעלמות. אני מצטער.