הקדרית

כשהיא הייתה מניחה את גוש החימר על האובניים*, היא הרגישה כאילו כל העולם בשליטתה.
שהיא יכולה לסובב אותו איך שהיא רק רוצה.
שהיא כדור הארץ, וכל האנשים, בעלי החיים והצמחים חיים בגופה.
היא הייתה מסובבת את האובניים לאחר שהייתה מרטיבה את החימר בטיפה מים, והיו יוצאות לה צורות נפלאות לפי מצב הרוח שלה. כשהייתה עצובה יצא לה כד קטן, מתבייש, שמנסה להסתיר את גודלו; כשהייתה שמחה, היו יוצאים לה כדים שמנים, עם ידיות עליזות כחיוכים. כשכעסה, היא הרגישה ששום דבר לא הולך לה, ופשוט זרקה את גוש החימר שהשתמשה בו במחסן.
היו לה שלושה מדפים, לקדרית: מדף של עצב, מדף של שמחה, ומדף של כעס. במדף העצב היו נמצאים כל הכדים הקטנים, המתביישים, במדף השמחה היו הכדים הגדולים והשמנים, ובמדף הכעס היו גושי חימר שספגו את כפות ידיה המזיעות, הרגוזות, השואפות לנסות להשליט סדר בדבר שלא יכלה לכפות עליו את כוחה.
ככל שחלפו השנים, האובניים הלכו ונהיו חלודות וחלשות. מדף הכעס גדל ואיתו מדף העצב. ומדף השמחה, לצערנו הרב, נשאר כמו שהוא.
גם לבעלה של הקדרית היה כישרון, שלא הרבה להראות לאנשים: סחר בסמים. תמיד הוא היה משיג את החומרים הכי טובים ומוכר אותם למכרים, שבמקרה היו להם גם כמה מזומנים. בכסף שהשיג אשתו הייתה קונה את החימר, ובכסף שהיא השיגה הוא היה קונה את הסמים. אך היה דבר אחד, שפחד הוא לגלות: אשתו הצליחה יותר ממנו בהרבה בחינות. היו לה הרבה קונים, היא הייתה מוכשרת מאוד ואהבה את העניינים. והוא? סתם אחד שחי ממנה אחת לשנייה, מפחד מהקריז כמעט כמו שהוא מפחד ממצבי הרוח של אשתו, הקדרית.
אך יום אחד קרה דבר נורא. בטעות- ממש לא בכוונה- מכר הבעל חומר לא נכון לאיזו חבורה. הנערים התנפלו עליו, כיסחו אותו במכות, והוא חזר הביתה בלי גרוש ועם מלא חבלות. אשתו בדיוק ציירה על אחד הכדים שלה. היא שאלה אותו איפה הכסף שהבטיח לה, כי צריך לתקן את האובניים שמחלידות כבר למעלה מחודשיים, והוא משך בכתפיו ורק אמר שהוא מצטער.
את הקדרית זה לא עניין. היא רצתה את המזומנים ומהר. היא יצאה מהבית בסערה, צועקת לעולם עמוק מהנשמה, בקושי בטוחה אפילו על מה. היא נכנסה לסטודיו העבודה שלה שבקצה החצר והחלה מעיפה דברים לכל עבר. סכיני החיתוך, הכיליות, הצורות שהייתה נותנת לילדים לעשות. אך היא לא העזה לגעת באובניים, הן היו חשובות לה יותר מבעלה ואפילו כפליים. לבסוף היא הגיעה אל חדר המדפים, ובשנייה אחת, אתם לא מאמינים- כבר לא היה עצב או שמחה או כל דבר אחד שהקדרית אי פעם הכינה. היה רק כעס, ואפילו לא גושים, אלא שברים ורסיסים שהתפזרו על רצפת חדר המדפים.
כשהקדרית נרגעה, היא הסתכלה על כפות ידיה וראתה שהן מכוסות דם. לאט לאט אספה את השברים מהרצפה, לקחה קצת דבק חם לעזרתה, והדביקה את כל החלקים במין קולאז' מטורף. מי שלא יודע מה קרה לאישה, לא היה מבין את הפסל שהיא עשתה. הקדרית יצאה מהסטודיו, חצתה את הבית מבלי להסתכל על בעלה, והלכה אל מכוניתה הקרובה. היא נסעה לתערוכה שהתקיימה באותו זמן בלב המושבה, ורק אמרה: "יש לי פסל. אוכל להציג אותו בתערוכה שלכם?" כמובן שהגברת בתערוכה קיבלה את הצעתה של הקדרית, הרי היא מאוד מפורסמת במקצועה ומוכשרת עם המון תכלית. אז הקדרית נסעה, העמיסה את הפסל בבגאז' וחיש מהר נתנה גז. הם בחרו להציב אותו באמצע התערוכה, על אף שהשילוב של דבק חם, שברי כדים של כעס ודם, לא היו השילוב המוצלח ביותר שקיים. אנשים שמו לב לכך, ושמה הטוב של הקדרית הלך ישר לפח. אבל לקדרית לא היה אכפת. היא אהבה את הפסל, וחשבה שהוא מתאר אותה טוב ביותר. אחרי הכל, לקרוא ליצירה כזאת "שמחה" זה לא סתם בדיחה. הקדרית הייתה בטוחה שהיא מצאה את האני האבודה שלה. משהו פילוסופי נורא. ואם תשאלו אותי, זה חשוב הרבה יותר מכל בעל או מדף של כדים או צורות של ילדים.