הקדושה מירושלים

שרון יצאה מדלת חדרה במוטל ששהתה בו באופן זמני עד לקבלת דירתה, אספה את שיערה הבלונדי הגולש ורכסה את מעילה האלגנטי. היא הביטה למעלה לשמים, הביטה בגבר שישב בסמוך לחדרה על שרפרף נשען על הקיר. "הי, מה נשמע?"

סמואל, השכן מהחדר הסמוך, היה גבר שחור יפה מראה בעל גוף מושלם כמפוסל, בעל עיניים חקרניות, ענק כמו שחקן כדורסל אמריקאי. הוא בחן בעיניו את הצעירה הבהירה והיפה כאפרודיטה, שהגיחה פתאום מהחדר הסמוך.
"אוקיי, הכל בסדר, מה אצלך?" ענה לה. הוא היה מופתע לחלוטין מכך שפנתה אליו בכלל.

""קריר היום קצת, עוד מעט ירד גשם, מה דעתך, אני צריכה לקחת מטריה?" שאלה כבדרך אגב.
הוא ענה מיד. "בטח. 'סתכלי על העננים השחורים האלה. גם קר נורא, יירד גשם וצריך מטריה על בטוח".
היא חייכה אליו בביישנות ואמרה "תודה. אבל מה אני אעשה, אין לי מטריה, הגעתי רק אתמול בערב מישראל, ושם בכלל לא צריך מטריות".
סמואל התרומם ממקומו כמעט בזינוק ופער פיו. "וואוו! את מישראל?! וואוו! אנ'לא מאמין! באמת? בוא'נה אני חייב ללחוץ לך את היד, חת'כת כבוד הוא לי! מאיפה בישראל?" ובבת אחת הפכה בראשו להיות מאפרודיטה לנציגת ארץ הקודש.

שרון נבעתה מגודלו של סמואל השרירי, כשני מטר גובה בעל מוטת כתפים רחבה ומוצקה. בכל זאת, זה גבר שהיא לא מכירה… עם זאת, למרות שהוא נראה רב עוצמה בגודלו, הוא התרגש כילד קטן מהעובדה שהיא מישראל. היא החלה לחוש אי שקט מסוים בתוכה, אם כי לא הרגישה מאוימת.

"אני מירושלים. אני גרה בירושלים בדירה קטנה לבדי לגמרי"
"את ממש גרה בדירה בירושלים הקדושה?? מה ז'תומרת? זה אשכרה מקום אמיתי שאפשר לגור בו? מה, זה לא בשמיים? ואוו ממש קוּל!!" ובמוחו הוא דמיין הילת קדושה סביב לראשה.
"בוודאי ובוודאי, אני גם עובדת שם, מנהלת בכירה במשרד ממשלתי" ענתה וזיעה קלה החלה לבצבץ על מצחה. ההתלהבות וההערצה שלו הדביקו אותה והדופק שלה האיץ בה מרגע לרגע.
"תקשיבי, אני מה זה מתרגש מזה! את רוצה קפה? תה? קוקאין? ויסקי? בירה? מה שתרצי!" הכל כדי לרצות את שליחת הקודש הזאת שהופיעה לו פתאום.
"לא תודה, כבר שתיתי, ואני לא נוגעת באלכוהול או בסמים" ענתה בעדינות כדי לא להעליב אותו.
"באמת? בכלל לא נוגעת? ממש נקייה מסמים 'קוֹלד טוּרקִי'? וואוו מדהים, בטח זה בגלל שאת מירושלים הקדושה!"
"לא, לא, סתם ככה אני לא אוהבת את הדברים האלה." לא רק שהוא לא נעלב, הערצתו הלכה וגברה.
"מתחשק לך אולי לאכול משהו? יש כאן עוגה טובה בחדר פה ממש לידך, בואי, בואי, כדאי לך!" הפציר בה וקולו נשמע לה מפתה ועוטף.
"לא תודה, אני צריכה תיכף לצאת לפגישה" היא הגתה בקושי את המילים, שכן גל חום שטף את גופה והתביית לו פתאום בין רגליה. זה זמן רב שלא שוחחה עם גבר זר מעריץ בקירבה כל כך גדולה.

מחשבה הבזיקה בראשה שהחל לרחף במעין קלילות משונה. 'הוא כזה סקסי ענק ויפה, מעניין אם הוא מתכוון להזמין אותי לחדר למיטה איתו. הממ.. מעניין למה אני לא פוחדת ממנו בכלל…'
הוא התקרב אליה, גחן לעברה ולחש לה בחרדת קודש: "את מרשה לי לחבק אותך? מבחינתי את אישה שבאה ישר מהמקום הכי קדוש שבשמיים! אפשר אולי גם כן לקבל ממך ברכה?"

היא הנהנה והסמיקה והניחה לו לחבק אותה. הוא גחן לעברה והתכופף, שכן היה גבוה ממנה בחצי מטר כמעט. הוא הושיט אליה זרועותיו והיא הרגישה צמרמורת עונג מחיבוקו וכל גופה החל להתלהט מרוב תשוקה. היא התנשמה בכבדות כשפטמותיה הזדקרו בלי שליטה. היא הופתעה מעצמה ומעוצמת תגובותיה, כי היתה מוכנה שייקח אותה בזרועותיו לאן שירצה ושיענג אותה בכל צורה שיתאווה לה, היא לגמרי שלו.

אולם סמואל הנרגש ממעמד הקדושה הזה המשיך לחבק אותה בעדינות כמו היתה מחרסינה, וביקש ממנה שוב ושוב שתברך אותו בשם הקדוּשה, עד שפתאום הגיחה מדלת החדר הסמוך אישה צעירה לבנה ושמנמנה בחיוך נעים ובידיה צלחת עם עוגה.

"הי בייב, תכירי את השכנה שלנו, היא באה עד לפה מירושלים הקדושה שבישראל! תסתכלי עליה כמה שהיא זוהרת! בחיי שהיא אישה קדושה על באמת! תבקשי ממנה גם את חיבוק וברכה!"

בייב, ארוסתו הצעירה של סמואל, הניחה את צלחת העוגה על הכיסא ופנתה אל שרון בזרועות פתוחות ובחיוך מעריץ לחבקה ולקבל את ברכת הקודש שלה…