הצעתו של סַמָּאֵל פרק 4 – סכינים ודגים

האגדות מספרות שכשהאלים יצרו את יפן הם טבלו חרב ארוכה בתוך האוקיאנוס, טיפות המים נטפו על הלהב הכסופה, ואחת אחרי אחת נטפו כל הטיפות מטה חזרה אל הים.
במקום שבו נחתו הטיפות נוצרו איים בזה אחר זה.
קאיטו מורקמי נולד בכפר דייגים קטן על שפת האוקיאנוס.
ובשבת הקרובה יחגוג את יום הולדתו הארבעים.
חיי הכפר הם חיי עמל, בית המשפחה לא היה גדול אך הספיק לכולם.
שם התגוררו קאיטו, אביו ,אימו וסבתו. סבו שהיה דייג מן הידועים באיזור יצא באחד מן הימים לדיג לוייתנים ונקלע לסופה גדולה שממנה מעולם לא שב.
בכפר שבו גדל קאיטו החיים היו דיי פשוטים, כבר מגיל קטן ידעת מה תעשה כשתהיה גדול.
ובמקרה של קאיטו היה זה לקום השכם בבוקר ולהצטרף לאביו בסירת הדיג המשפחתית. לעיתים אף נאלצו לבלות בה את הלילה.
“זרוק את הרשתות” או “הכן את הצלצל” היו משפטים מוכרים ששמע מאביו שוב ושוב.
העבודה הייתה ארוכה וקשה, לעתים תחת השמש קופחת בימי הקיץ החמים.
גופו הקטן של קאיטו התפתח במהירות יחסית לגילו הצעיר, העבודה הקשה חיזקה את שריריו באופן שרק עבודת כפיים יכולה לעשות.
מרחוק לעיתים היה רואה קאיטו את ספינות התענוגות חולפות בדרכם לאתר נופש כלשהו.
“מנוולים” היה רוטן אביו ומתלונן שהיו מבריחים את כל הדגים.
קנג’י, בנם של השכנים שהיה בחור חסון בגיל העשרים גם היה מצטרף אל ההפלגות בכדי ללמוד את המלאכה ולספק עוד יד חזקה במקומות שידו הקטנה של קאיטו לא יכלה לעזור.
כשהיו נתפסים דגי הטונה השמנים היו מטלטלים את גופם על הסיפון בנסיון אחרון נואש לחזור למים. וקאיטו שהיה נצמד לאחד הדפנות תמיד הביט בחשש מהצד באביו או בקנג’י גוררים את הדג המסכן אל תוך מיכל מים גדול בתחתית הספינה, שם שמרו את הדגים עד הגיעם אל החוף.
הרגעים האהובים ביותר על קאיטו היו זמני הארוחה, קנג’י היה מומחה בתפיסת דגי נודוגורו קטנים והיה שולף אותם חמישה שישה בכל פעם, גודלם לא עלה על גודל כף ידו של גבר בוגר.
“בוא עמוד לידי ולמד” היה אומר קנג’י כשהניח את השלל על שולחן המתכת בסיפון.
מאבזם חגורתו היה שולף סכין בינונית באורכה אך חדה עד מאוד, ובמיומנות המיוחדת לדייגים היה מפלט את הדגים בזה אחר זה. קודם היה חותך את הראש בדיוק ומשליך אותו אל תוך דלי הפתיונות, לאחר מכן היה מבתר בעדינות את בטנו של הדג ומשליך את האיברים הפנימיים בחזרה אל הים.
בזהירות רבה היה פותח את הדג לרוחב, בצורת פרפר. ובעזרת הסכין שולף בעדינות את עצם ההידרה שלו וגם את העצמות הקטנות.
כעבור מספר פעמים בהם צפה קאיטו במלאכת הפילוט נדרש לעשות זאת בעצמו, עבודה שאותה מצא את עצמו דיי נהנה לעשות.
לעיתים היו אוכלים את הדג בעודו נא, עם טיבול קל של משחת ווסבי שאביו היה מגרד על פומפיית עץ קטנה. ולעיתים היו מדליקים גחלים בתוך גריל מתכת קטן וצולים את הדג היטב משני צידיו.
בתוך תא ההגה תמיד חיכה להם התרמיל ובו אורז טרי שבושל על ידי אימו של קאיטו באותו הבוקר או ביום שלפני.
קנג’י ואביו היו גם שותים בירה קרה בפחיות קטנות, מידי פעם אפילו הרשה לו אביו לקחת לגימה קטנה.
אלו היו הרגעים שבהם אהב את אביו יותר מכל, כשהצטופפו יחד על ספסל עץ קטן, חולקים את האורז והדגים. קנג’י היה יושב על רצפת הסיפון כשגבו שעון על דופן הסירה.
ובכל פעם שסיים את פחית הבירה שלו היה משחרר אנחת רווחה ומותח את ידיו מעלה.
“אתה תהיה דייג מצויין קאיטו” טפח אביו על שכמו ועצם את עיניו העייפות.
בחזרה בחוף חיכה להם טנדר סוזוקי לבן בעל שני מושבים וקבינה מאחור עם מספיק מקום לארגזי הדגים. לעיתים רחוקות נאלצו לנסוע העירה, עוד נדבך בעבודת הדייג שהיה עליו ללמוד.
שוק הדגים בטסוקיג’י היה כמו עיר שלמה המוקדשת רק לדייגים ולסוחרים המוכרים את מרכולתם. במגרש החנייה נעמדו עשרות טנדרים ומשאיות שנראו בדיוק כמו שלהם.
על גבה של עגלה קטנה בעלת ארבעה גלגלים הועמסה הסחורה בארגזי קלקר לבנים.
בתוך אולם המסחר נשמעו קולות האחראים על המכרז כשהם בעיצומה של מכירה.
“טונה מקושירו!” צעק סוחר שמן שעל ראשו המיוזע חבש בנדנה לבנה.
“שרימפ טריים מהוקאידו!” צעק אחד אחר.
קאיטו הצעיר אחז בחגורתו של אביו מאחוריו בכדי לא לאבד אותו בכל ההמולה.
מיאמוטו הזקן שהיה חברו הטוב של אביו מהמלחמה וסוחר דגים בעצמו, בדרך כלל היה קונה את מרבית הסחורה הטרייה. ולאחר החלפת כמה מילות נימוס היה טוחב אביו את סטיפת המזומנים אל כיסו ועושה את דרכו בחזרה אל הטנדר.
כך בכל ימות השנה גם כשפתיתי השלג היו נערמים ומקפיאים את כל אשר מסביבם.
בימים בהם התמזל מזלו של קאיטו והסחורה נמכרה מהר, היו השניים עושים את דרכם אל תחנת הרכבת של טסוקיג’י שם על על קו אואדו אל תוך העיר.
רחובות העיר ובנייניה הגבוהים היו מראה לא שגרתי לילד מכפר הדייגים הקטן. המולת האנשים הרבה והקצב המהיר הפחידו וריגשו את קאיטו בו זמנית.
ובכל פעם מצאו את דרכם אל מסעדת אטריות ראמן קטנה באחד מסמטאות העיר, שם התיישבו על כסאות קטנים אל מול דלפק עץ רחב.
קערה ענקית של מרק מהביל הייתה מונחת לפניהם, מלאה באטריות, פרוסות דג בסגנון נארוטו, חצי ביצה רכה, קתלי חזיר ובצל ירוק קצוץ. את הריח יכולת להריח ממרחקים.
השניים היו זוללים את המנה בתיאבון רב ולאחר מכן עושים את דרכם בחזרה אל תחנת הרכבת.
כשהעבודה בסירה הייתה קשה במיוחד, או כשהגלים היו חזקים היה קאיטו עוצם את עיניו ומדמיין את שניהם ישובים בתוך המסעדה החמימה.
בימים בהם השתוללו הסופות הייתה המשפחה מסתגרת בבית, סופות חזקות מידי בכדי לצאת על הים ולסכן את חייהם.
במרכז בית העץ הישן עמד תנור פחמים ישן שבער בכל העת.
טיפות הגשם העז ניתכו על גג הרעפים בחזקה, דלתות העץ היטלטלו מצד לצד.
“ילד הים” הייתה שרה לו אימו שיר עם יפני ישן. משמעות שמו למעשה הייתה ים או אוקייאנוס.
ראשו היה מונח על חיקה וכך גם בדרך כלל היה נרדם, כשקולה מלווה אותו אל עולם החלומות.
אביו היה נעמד על מפתן הדלת שצפתה אל הים, צופה ברוחות החזקות ובגלים הגבוהים. הים היה מקור לחמם, וכל עוד ישב בבטחה בבית לא יכל לפרנס את משפחתו.
באחד מן הימים יצאו אל הים מוקדם בבוקר, התחזיות אמרו שסופה צריכה להגיע מאוחר יותר באותו היום. “נספיק לחזור לפני הצהריים, אולי נצליח להעלות בחכתנו כמה דגים” אמר אביו.
גם קנג’י היה שם, כשהסופה הגיעה מוקדם מן הצפוי וכבר לא יכלו לראות את קו החוף, רק רוחות חזקות וגלים גבוהים כמו הבניינים שבעיר הגדולה.
“שב כאן ואל תזוז” ציווה עליו אביו והצביע על הפינה הקטנה לצד הגה הספינה.
“קנג’י אחוז בהגה, עלי לאבטח את הציוד בחוץ” הבחור הצעיר ביקש לעשות זאת בעצמו אך ננזף מיד בידי הדייג הוותיק, “רק אחוז בהגה חזק!” הוא אמר ויצא החוצה אל הסיפון.
קאיטו הקטן רעד בפינה, מביט אל עבר הדלת ומחכה בציפייה לראות את אביו נכנס מבעדה.
הוא עצם את עיניו ודמיין את שניהם אוכלים אטריות ראמן טעימות, הרחק מהסופה ומהסכנה.
שעה חלפה, ואז גם שעתיים והדייג הותיק לא שב.
עכשיו עמד קאיטו על מפתן דלת הבית, צופה החוצה אל הסופה המשתוללת בחוץ.
את בית המשפחה הפכה אימו לבית הארחה לתיירים מעט אחרי שאביו נפטר, עסקי הדיג תמכו במשפחה אך הזמנים השתנו והתחרות גדולה מאוד, אף על פי כן בחר קאיטו להמשיך ולדוג.
עסק הדיג הפך להיות מרכז חייו. שם הוא מצא סיפוק ואושר, בעבודה שאליה הוכשר מאז היותו ילד קטן. מידי פעם כשהיה מבקר בעיר היה רואה את כל האנשים מסביבו בחליפות מהודרות, אך טיפת קנאה לא הייתה לו אליהם, להפך. קאיטו ראה אותם כעבדים לעולם המודרני, כלואים במשרדים קטנים בתוך גורדי שחקים גבוהים. נדחסים בכל בוקר אל הרכבת התחתית שתסיע אותם אל המקום שבו יבלו עד שתרד השמש, ואז אולי יספיקו לבלות עם משפחתם מעט לפני שהעייפות תכריע אותם.
והוא, הים הגדול היה המשרד שלו. ואליו יכל לבחור מתי להגיע.
בכל בוקר היה קם עם השמש והולך לישון עם שקיעתה. אפילו כשהיה עוזר לאימו בבית הארחה מצא את עצמו נהנה מהעבודה. הוא זכה לפגוש אנשים שונים מרחבי העולם ובכך לנסות ללמוד את שפתם והתרבות שממנה הגיעו.
עבודתו הייתה מפרכת אך מספקת.
ובשבת הקרובה אמור הוא לחגוג את יום הולדתו הארבעים.
“את יום ההולדת ה41 כנראה שכבר לא תחגוג” הסביר הפרופסור המבוגר שהיה בין המומחים הגדולים בעולם לסוג המחלה הזאת, מספר שבועות אל תוך גיל הארבעים.
על מסמך נייר מאוד ארוך נכתב כל תהליך הטיפולים שייאלץ לעבור.
את הים כבר הפסיק לבקר בכל התקופה שבא נאלץ לפקוד את בית החולים. הטיפולים הקשים נתנו את אותותיהם וכבר לא יכל לעמוד בעומס הגופני שדרשה ממנו העבודה.
הדגים והים היו כל חייו מאז שזכר את עצמו, שם גם היה המקום היחיד בו יכל להרגיש את נוכחות אביו באוויר. אפילה נפשית גדולה החלה אופפת את קאיטו, השמחה החלה נוטפת ממנו אט אט כמו טיפות קטנות של גשם המנסות להרוות אדמה יבשה.
קנג’י שכבר לא היה בחור צעיר כל כך המשיך לתחזק את הסירה ולהשתמש בה. מידי פעם היה מגיע אל בית החולים ומבלה מעט זמן עם קאיטו, מעדכן אותו על כל המתרחש בים שבחוץ.
“שלשום נקלעתי לסופה גדולה” היה אומר, ופותח בתיאור מפורט כיצד ניצל מלוע הסופה בשן ועין.
“אתה צריך להתחיל לשקול לחזור לחוף לצמיתות” היה אומר לו קאיטו.
גופו החסון החל נחלש עם כל יום שעבר, רגליו החסונות שבעבר עמדו שעות רבות על הסיפון כבר בקושי יכלו להחזיק את משקל גופו. זרועותיו שהניפו את הדגים הגדולים והחזקים שידע הים פתאום נראו שדופות וחלושות.
המשפחה והחברים מהכפר עזרו ככל האפשר וניסו לשמחו.
אך תמיד בסוף היום כשהשמש שקעה הרגיש קאיטו לבד בעולם.
מקומי כבר לא כאן, חלפה לה מחשבה כשפקח את עיניו בוקר אחד, כמו טיפת רעל החודרת עמוק אל תוך הגוף, מכלה בדרכה את כל מה שבדרך.
אני רוצה להצטרף לאבא, זרמה לה עוד טיפה אל תוך המוח בצורה של מחשבה.
כך במשך שבועות אחדים, כמו אדם טובע שמאבד את כוחותיו ומחליט לוותר, לתת עצמו למצולות.
בערב יום חמישי אחד התעורר בבית משפחתו אחרי שבילה את מרבית היום בשינה, בקומה העליונה מעל בית האירוח המשפחתי.
המזח היה רק מספר דקות של צעידה איטית מהבית.
הסירה עמדה שם בדיוק במקום בו זכר אותה, ונראיתה נקייה מתמיד, קנג’י שמר עליה היטב.
התחזיות מליל אמש צפו סופה נוספת שעתידה לפקוד את כפר הדייגים הקטן.
ידיו אחזו בחבל שקשר את הסירה אל המזח ובקושי רב התירו את הקשר החזק.
ריח הסולר מילא את נחיריו כשמנוע הסירה שאג בקול, הוא כרע לצד הסיפון והקיא אל תכולת בטנו אל תוך המים.
בעודו אוחז בהגה הביט מטה אל הפינה הקטנה, שם התחבא כילד בזמן שאביו יצא אל הסערה.
הסירה החלה עושה את דרכה החוצה אל הים הגדול, מותירה אחריה שובל של גלים וקצף לבן.

אני לא יכול לעשות זאת עוד.
כך פתח את המכתב שתכנן לכתוב למשפחתו, במקרה שבדרך נס כלשהיא מישהו ימצא את הסירה במעמקים.
הכאב קשה מנשוא ואיני יכול לראות יותר את האור בקצה המנהרה. בכל לילה כשאני מניח את ראשי על הכר אני רואה את אבא. אנחנו דגים יחד ואז נוסעים העירה לאכול אטריות ראמן.
אני רוצה ללכת לאבא.
בבקשה סילחי לי אמא על המעשה האנוכי שאני עומד לעשות, אך אני מרגיש שלא נותרה לי ברירה.
רכושי בעולם הזה הוא לא רב, אך את הדברים שנותרו מאחור אני מפקיד למשפחתי.
קנג’י, אני רוצה להודות לך שהיית לי למורה ולחבר. שמרת על הסירה כמו על אחד מילדיך ועל כך אני מכבד אותך מקרב ליבי.
אנא אל תשפטו אותי לרעה, וגם אם כן אני מבין לליבכם.
אחכה לכם עם אבא מעבר לוילון.

את פיסת הנייר גלגל ודחף אל תוך בקבוק סאקה מזכוכית. את הבקבוק קשר אל הסיפון בעזרת חוט דיג.
השמיים היו בהירים בתחילה כשכתב את המכתב, אך טיבם של סופות להגיע מהר ותוך מספר רגעים שצף וקצף האוקיינוס בקולות רעמים והבזקי ברקים.
העולם שמסביבו החל להיטלטל, הסירה הקטנה לא תוכל לעמוד בעוצמת הסערה לזמן רב.
קאיטו נכנס אל חדר ההגה וסגר אחריו את הדלת, באיטיות רבה התכופף מטה והתיישב באותה הפינה בה המתין כילד קטן לחזרת אביו, עכשיו כבר יילך אליו בעצמו.
הוא זכר איך קנג’י ניווט אותם למבטחים תוך שהוא מתחנן אליו שיחזור אחורה כדי לנסות למצוא את אביו. אך הדייג הממולח הביט קדימה ולא שעה לבקשותיו תוך שדמעה קטנה זולגת על לחיו.
הגלים הגבוהים החלו מתרסקים על סיפון הספינה, עוד מספר רגעים וכלי המתכת יכנע לכוחות הטבע ויצלול אל המצולות עם קאיטו בתוכו.
“ילד הים” החל מזמזם את שיר העם הישן שאימו הייתה שרה לו.
קאיטו עצם את עיניו, עכשיו הוא היה מוכן.
לפתע התייצבה הסירה ביציבות מפתיעה, הסופה נמשכה בחוץ אך נשמע זה היה כאילו נמצאתה במקום מרוחק יותר. ופתאום יכל לשמוע נקישת צעדים על רצפת הסיפון.
דלת החדר נפתחה.
“אבא?” מצא את עצמו קאיטו לוחש בעודו פוקח את עיניו לראות.
בחור בחליפה שאותה לבשו רק אנשים מהעיר הגדולה נכנס פנימה וסגר אחריו את הדלת.
קאיטו שפשף את עיניו כלא מאמין למתרחש.
הבעת פניו של האדם נראתה ריקה, כאילו לבש לגופו תחפושת.
קאיטו נעמד באיטיות אל מולו ולא ידע מה לומר.
הבחור בחליפה הניח את ידו הלבנה כסיד על כתפו.
“שיניגמי” אמר קאיטו בעיניים פעורות.
“מעטים בני האנוש המקבלים את ההזדמנות שאתה עומד לקבל” אמר האיש בחליפה.