הצעתו של סַמָּאֵל פרק 3- סתיו חלק ב

חריקת גלגלי המטוס נשמעה והציפור המכנית הגדולה החלה לנוע על המסלול.
“בכל הפעמים שבהם הייתי בניו יורק לא באמת זכיתי לראות אותה” אמרה תמרה בשיחת הטלפון.
“יש לי המון כסף ולא הרבה זמן, תרצה להצטרף אלי?”.
הבחורה הזאת היא בהחלט משהו אחר, מצאתי את עצמי יושב וחושב על כורסת הסלון תוך שאני שומע את נשימותיה הרכות בצידו השני של הקו.
היה לי ברור שאצטרף אליה, אך המצפון החל מנקר קלות שאת זמני האחרון על כדור הארץ אבלה רחוק ממשפחתי.
“לכמה זמן?” ניסיתי להקשות.
“לכמה שנרצה” יכלתי לשמוע את החיוך הערמומי מבעד לטלפון.
“בסדר” הסכמתי בהיסוס.
שגרת היום יום היא נהדרת, אך קיבלתי את הזמן הזה מסמאל ועלי לנצל אותו עד תום חשבתי לעצמי.
“מצויין, תארוז את הדברים שלך. אני אגיע לאסוף אותך במונית בעוד שעה”.
“בעוד שעה?” עניתי בהפתעה. לתומי חשבתי שנתכנן מועד לטיסה יחד אך לתמרה היו תכניות אחרות.
“יש איזושהי בעיה עם זה?” שאלה.
“שום בעיה בכלל” נתראה בעוד שעה.
השארתי הודעה להוריי שעלי לנסוע למטרות עבודה לכמה ימים (או יותר) ושאנצל את הזמן גם לקחת חופש. ולבועז הבוס שלי הסברתי שאני זקוק למעט חופש ומנוחה נפשית אחרי כל מה שעברתי.
מונית הסקודה הצהובה שעטה במהירות בירידות היציאה מהעיר. תמרה ואני ישובים מאחורה כמו זוג ילדים בדרכם לטיול השנתי. ארזתי תרמיל קטן עם מספר בגדים חמים וגם מצלמה ומחשב.
תמרה הגיעה עם תיק ספורט. הלילה היה קריר ולראשה היא חבשה כובע צמר עם פונפון קטן שקיפץ מצד לצד בכל פעם שהמונית פנתה.
“אתה בדרך כלל נוסע לחו”ל עם בחורות שהולכות למות רון” תמרה קרצה אלי.
צחקתי בקול.
עשיתי עסקה עם מלאך המוות, נותרה לי שנה לחיות ועכשיו אני טס לניו יורק עם בחורה שאני כמעט לא מכיר, בסך הכל התנהלות דיי נורמלית של הדברים.
הטרמינל היה עמוס מאוד, תורים ארוכים של אנשים נעמדו ברחבי האולם. וביניהם עמדנו תמרה ואני מחכים לתורנו.
בחור אחד החל לריב עם החברה שלו בקולי קולות ופרצופים סקרנים החלו לצוץ מכל עבר בכדי לראות על מה המהומה. מספר סדרנים הגיעו למקום והבחור חמום המוח החל לצעוק גם עליהם.
לבסוף לא הספקנו לראות איך הסתיימה הדרמה כשהגיע תורנו אל דלפק הנסיעות.
“ערב טוב” בחורה בגיל העמידה עמוסת איפור קיבלה את פנינו בעיניים עייפות.
“שני כרטיסים לניו יורק בבקשה” חייכה אליה תמרה בנימוס.
הגברת החלה סורקת את מסך המחשב שאל מולה.
“הטיסה לניו יורק מלאה, נותרו רק שני מקומות במחלקה הראשונה אך הם מאוד יקרים”.
“אנחנו ניקח אותם” אמרה תמרה מיד, פניה של הגברת שיוו הבעה מופתעת.
הבטתי בשנינו, תמרה לבשה שמלת בד פשוטה שלרגליה גרביונים ונעליים גבוהות. ואני עם הג’ינס וטי שירט, לא נראינו כמו זוג הנוסע במחלקה הראשונה.
“את בטוחה?” שאלתי אותה.
“בטוחה לגמרי”
בכל חיי טסתי מספר פעמים ספורות, ובטח שלא במחלקה הראשונה. בימי ילדותי הצטופפנו כל בני המשפחה במחלקת התיירים עם שאר הסרדינים.
“את תמיד מזמינה בחורים שאת לא מכירה לטוס איתך לניו יורק?” הבטתי על תמרה שישבה במושב לצידי. מלבדנו ישבו עוד מספר אנשים במחלקה הראשונה שנראו חשובים ורשמיים למדיי.
תמרה ואני בהחלט נראינו משונים בנוף.
“רק כשמישהו מוצא חן בעיני” היא חייכה אלי.
בתחילה שוחחנו מעט על החיים, לומדים להכיר יותר אחד את השנייה.
החלפנו חוויות מבית החולים ששנינו הכרנו היטב וצחקנו על הזקן מהשורה הראשונה שלא הפסיק להטריד את הדיילת המסכנה.
לאחר זמן מה תמרה החלה להירדם ואני קראתי את האחים קרמזוב של דוסטויבסקי.
הסופר הרוסי נפטר לפני שיכל להשלים את היצירה האפית, רציתי לשאול את סמאל מדוע לא הציע לאדם כזה דגול עסקה לזמן חיים נוסף.
חשבתי על האפשרות שסמאל בוגד בחוקי הקוסמוס, ובתחבולות ותכסיסים מחלק שנות חיים נוספות. תהיתי אם הממונים עליו ידעו על כך, ומה בכלל יוצא לו מכל זה.
בעודי קורא אודות חיי הנישואים ומשפחתו של פיודור נעצמו עיני ושקעתי בשינה.
בחלומי ראיתי את סמאל קורא את ספריו של דוסטויבסקי ומתרברב על כך שאת אלו הוא כתב בעולם הבא ושלא אוכל למצוא אותם בחנויות על כדור הארץ. גם תמרה הייתה שם ונעמדה לידי, היא אחזה את ידי וליטפה אותה באצבעה.
כשפקחתי את עיני ראיתי שידה של תמרה אכן מונחת בעדינות על ידי, מלטפת אותי בעדינות באצבעה הדקה.
ליבי החל לפעום בחזקה אך לא אמרתי דבר.
אורות המטוס נדלקו בעוצמה, יכלתי לשמוע את תא הגלגלים נפתח בהכנה לנחיתה בשדה התעופה.
בחוץ יכולתי לראות את הבניינים הרבים הפרושים לאורך קילומטרים עד קו האופק, ניו יורק בהחלט הייתה ממלכה מטרופוליטנית מרשימה. השמש החלה שוקעת.
“מה מטרת הביקור” פניו של פקיד ההגירה המלוכסן נראו עייפות וחסרות סבלנות.
“טיול” השיבה תמרה. חיוך גדול פרוש על פניה, עיניה מביטות ישירות בעיניו של פקיד ההגירה.
פניו החלו מתרככות למראה חיוכה הכובש, ותוך כמה רגעים כבר החלו השניים לפתוח בשיחה ובה החל להמליץ על מקומות בהם נוכל לבקר.
כזו הייתה תמרה, בעלת יכולת מיוחדת להקסים את כל הסובבים אותה.
“אני מאחל לכם שהות נעימה” פקיד ההגירה סיכם בעודו חותם בתוך הדרכונים.
קבוצת מוניות צהובות עמדו בשער היציאה מהטרמינל, תמרה הלכה בביטחון עצמי לעברם כמישהי שכבר עשתה זאת בעבר. ואני אחריה כמו ילד קטן הנשרך אחרי אימו בטיול למרכז הקניות.
נהג מונית בעל חזות היספנית החל משוחח איתה במבטא לא ברור, וכעבור מספר שניות לקח את התיקים והחל מעמיס אותם אל תא המטען.
“את מתמצאת כאן מאוד, זה מרשים” אמרתי בעודנו שועטים על הכביש הראשי אל עבר התפוח הגדול.
ככל שהעמקנו אל תוך העיר הלכו וגבהו הבניינים, משכונות מגורים רגילות מצאנו את עצמנו מוקפים בגורדי שחקים בעלי חלונות זכוכית רבים הנישאים מעלה.
“זה בסך הכל הנסיון, ביקרתי כאן כבר לא מעט פעמים. אך מעולם לא למטרת טיול” היא החלה מחקה את קולו של פקיד ההגירה.
“תמיד יש פעם ראשונה” צחקתי.
המונית נעצרה בכניסה לבניין שנראה עתיק אך שמור היטב, גילופי האבן עיטרו את קדמת המבנה. דמויות של חיות אבן שונות ניצבו כשומרים על מרפסות האבן.
צעדנו אל תוך רחבת הלובי כשנהג המונית אחרינו סוחב את התיקים, ניסיתי מספר פעמים לקחת אותם מידיו אך הוא התעקש ומילמל מילים שלא הצלחתי להבין.
כעבור מספר שניות הגיע נער מעליות רזה ולקח את התיקים מנהג המונית, תמרה הוציאה מספר שטרות מכיסה והודתה לנהג שהעלה חיוך גדול למראה הסכום שקיבל.
המקום היה מדהים ביופיו, רצפת השיש היוקרתי בהקה, מספר ספות וכורסאות היו מפוזרים ברחבי האולם ופסנתר כנף גדול עמד בצידו האחד. דלפק הקבלה שהיה עשוי מעץ משובח נפרש אל מול דלת הכניסה.
בחורה בעלת שיער בלונדיני האסוף בקפידה קיבלה את פנינו, היא לבשה חליפה מחויטת, על כיס המקטורן היה תלוי תג קטן עם שמה ג’סיקה גסטון.
ניסיתי לדמיין איך היו נראים חייה של פקידת הקבלה. אך בעיר הזאת מי יודע, אולי הייתה שחקנית המנסה להצליח בעיר הגדולה, או סטודנטית המנסה לממן את לימודיה. או סתם אדם רגיל המתעורר בכל בוקר לעבודה כמו כולנו.
נער המעליות ליווה אותנו עד לקומה ה15, שם הניח את התיקים בתוך החדר ויצא בזריזות.
החלל שאליו נכנסנו לא נראה כמו חדר מלון שראיתי מיימי, למעשה היה זה נראה יותר כמו דירה יוקרתית שראיתי רק בסרטים הוליוודים. נוף העיר נשקף אל מולנו מבעד לחלונות הזכוכית הגדולים.
מדרגות טיפסו משני הצדדים אל הקומה העליונה שם היו מספר חדרי שינה ושירותים.
תמרה התיישבה בעוצמה על אחת הכורסאות ושיפשפה את עיניה.
התיישבתי על ידה והנחתי על כף ידי על שלה, היא בתגובה אחזה בה בעדינות.
“אתה תמיד מחזיק ידיים עם בחורות שהולכות למות רון?” הנמשים החלו נעים מצד לצד כשחייכה.
“רק שמישהי מוצאת חן בעיני” השבתי.
“ובכלל, כולנו עומדים למות לא?”.
“מאז שחליתי אני מרגישה לפעמים כמו מישהי העומדת על שפתו של צוק כשרגל אחד מתנדנדת קדימה והשנייה נאבקת לאזן את כל הגוף מליפול” היא אמרה לפתע.
“רגל וחצי בקבר” השבתי. “כך אני הייתי קורא לזה”.
“אני לא מפחדת” הבעה של ביטחון ניסכה על פניה בעודה מכווצת את גבותיה הדקות.
“מאז הרגע ההוא במשרד של הרופא אני יודעת שיש משהו מעבר לכל זה, מעבר לשגרה. לא נולדנו לישון, לאכול, לעבוד ולמות” היא סיכמה.
“לפחות בעבודה שלך זכית לצייר, לבטא את עצמך. ולא להתעורר באומללות כמו מרבית האנשים אל תוך שגרה משעממת במשרד עם אורות פלורוסנט והפסקת צהריים של חצי שעה”.
“אתה צודק. אך גם כשאתה עושה דבר שאתה נהנה ממנו לבסוף הוא נהפך לעבודה. בתחילה התאהבתי במכחול ובקנבס כשהיו כלים תמימים ליצירת אומנות כנה, אמיתית. אך בסוף נשרכתי ברחבי העולם במרדף אחר הכסף, גוררת את מרכולתי איתי ומוכרת אותה למרבה המחיר. זו לא אומנות”.
הבטתי מסביבי ברחבי החדר, מספר בקבוקי אלכוהול היו מונחים על בר משקאות מעץ. פניתי אל הבר ומזגתי מעט מן המשקה האדמדם אל תוך שני כוסות זכוכית נמוכות.
“תראי איפה אנחנו עכשיו, זה לא כל כך נורא” הנחתי כוס אחת בידה ונקשתי את כוסי כנגדה בעדינות.
“אני מניחה שאתה צודק במובן מסויים” היא אמרה.
“תודה שהזמנת אותי לכאן” אמרתי והושטתי את ידי ללטף את לחיה. ידה אחזה את ידי בטרם הגיעה אל הפנים והניחה אותה על חיקה.
המשכנו לשוחח מעט בעודנו לוגמים מן המשקה המר, הלילה כבר ירד בחוץ ואורות העיר פלשו פנימה אל חדר המלון. כעבור זמן מה התרוממה תמרה וביקשה ללכת לישון, היא הסבירה שאוכל לישון בחדר בצידו השני של המזדרון והיא תישן בחדר המקביל.
קיוויתי שתזמין אותי לחלוק עימה את המיטה אך באותו הזמן גם הערכתי את העובדה שבחרה לישון בנפרד הלילה.
בעודי שוכב במיטה הרחבה, תהיתי אודות ההתרחשויות בחיי בחודשים האחרונים. אילולא חייתי אותם בעצמי וודאי הייתי חושב שהיו הם שייכים לאיזה תסריט של סרט גרוע.
חשבתי על כך שסמאל וודאי מודע להימצאי במדינה אחרת, אולי עברתי על החוקים. אך זה לא היה אכפת לי יותר מידי.
היעפת נתנה את אותותיה והתקשיתי להירדם, דמיינתי את עצמי מחבק את תמרה תחת מעטפת השמיכה החמה. התרוממתי מהמיטה ופניתי לאח שנמצא בחדר, במקום בולי עצים וגפרורים נמצא כפתור יחיד קטן שכשלחצת עליו מיד עלתה אש קטנה שמילאה את החדר באור עמום ונעים.
לאחר לילה של שינה לא רצופה נפגשנו שנינו בקומה התחתונה של החדר.
את מספר השבועות הבאים בילינו בטיולים ממושכים לאורכו ולרוחבו של התפוח הגדול.
ניו יורק כבר הייתה בעיצומו של הסתיו, העצים העירומים בשדרות הארוכות נעו מצד לצד בהתאם לכיוון הרוח שזרמה במנהרה בינות לבניינים הגבוהים.
העיר הזאת נעה בקצב שונה, המוני אנשים מכל הסוגים והמינים הולכים ושבים בכל שעות היום. גברים נאים בחליפות, נשים בלבוש עסקי מוקפד, מחוסרי בית בעלי בגדים קרועים, ונערים אפריקאים צעירים שמשחקים כדורסל באמצע היום. כולם חולקים יחד את העיר המיוחדת הזאת.
עכשיו חשבתי שאנחנו כאן כבר דיי הרבה זמן ועוד מעט יגמר כבר הסתיו. שוחחתי עם המשפחה מספר פעמים שהתעקשו להבין מדוע אני נמצא כאן כל כך הרבה זמן ומתי בדיוק אשוב.
באחד מן הימים תמרה לקחה אותי לגלריה שבה הציגה את עבודותיה בעבר, האיזור לא תאם כלל וכלל את מה שדמיינתי בראשי.
עלינו במדרגות הרכבת התחתית אל הרחוב הסואן בשעת בין הערביים, פיר ביוב מעשן קיבל את פנינו באדים חמים וריח שהייתי מעדיף לשכוח.
עד אותו הרגע טיילנו בשכונות שהיו דיי נאות למראה, בעלות בניינים עתיקים ופארקים ירוקים.
אבל עכשיו הגענו למקום שונה לגמרי, הסביבה שידרה עוני.
חלפנו על פני מספר בניינים, על המדרגות של אחד מהם ישבו קבוצות שונות של צעירים שחומי עור, מצידו השני של הכביש יכולתי להבחין בניידת משטרה. הצעירים ליוו אותנו במבטיהם כשחלפנו על פניהם באיטיות. תמרה לא נראתה מוטרדת כלל וכלל, אני חייב להודות שהתחלתי מעט לחשוש.
הסביבה שידרה הרגשה לא נוחה, כזאת של סכנה.
“היי תמרה! חזרת!” שמעתי לפתע קריאה מכיוון לא ברור.
לרגע הייתי בטוח שדמיינתי שמישהו קורא את שמה של תמרה במבטא ג’מייקני.
לא דמיינתי.
מפינת רחוב סמוכה צעד לעברנו לפתע בחור גדל ממדים בעלת רעמת שיער גדולה אף יותר שהייתה קלועה בסגנון הרסטה. לגופו לבש בגדים רחבים שהזכירו לי מעט את הראפרים מהטלוויזיה.
“תמרה” הוא אמר שוב בקול והתנפל על בת לוויתי העדינה בחיבוק דוב גדול.
תמרה החזירה לו חיבוק חם בחזרה ואז פנתה אלי.
“רון תכיר זה מלקולם, הוא היה פוקד את הגלריות לא מעט וגם עזר לנו עם האבטחה”
הבחור הגדול הושיט את ידו ולחץ את שלי, כף ידו העבה עטפה את ידי בלחיצה חמה.
“צ’ארלי פרקר אה! יש לך טעם טוב בחור” מלקולם הצביע לעבר החולצה שלבשתי.
“נעים מאוד להכיר אותך מלקולם” אמרתי בחיוך.
תמרה הסבירה שאנחנו רק מטיילים כאן ושעצרנו בכדי לראות את הגלריה הישנה. ומיד גם הציעה למלקולם להצטרף אלינו מכיוון שהגלריה נמצאת בקרבת מקום.
וכך מצאתי את עצמי צועד לצידה של תמרה וחברה המגודל שבאופן מסויים העניק לי תחושת ביטחון בשכונה הזאת.
כעבור מספר דקות של הליכה נינוחה עמדנו בקדמתו של מבנה ישן בעל חלונות זכוכית רחבות שנפרשו משני צידי דלת הכניסה. היה זה ברור שכאן היתה נמצאת הגלריה בעבר.
במבט פנימה נראה המקום כאילו לא נעשה בו שימוש זה זמן רב, כתובות גרפיטי רבות רוססו על הקירות. מספר חפצים לא מזוהים היו זרוקים ברחבי החדר, והדלת הייתה נעולה בשרשרת עבה עם מנעול ממתכת.
“כשסיפרת לי אודות הגלריה דמיינתי מקום שונה לגמרי, מקום מהודר יותר אולי בשכונה יוקרתית יותר” הבטתי בפניה של תמרה שבהתה עכשיו אל תוך חלל החדר.
“כשתמרה הציגה כאן כל העשירים האלה שאתה מדבר עליהם הגיעו במכוניות המפוארות שלהם, מהבניינים הגבוהים שלהם בשביל לראות את העבודות שלה”.
תמרה שתקה ולא אמרה דבר.
“אתה ראית את העבודות שלה רון?” מלקולם ביטא את השם שלי בצורה שנשמעה כמו ראן.
עכשיו חשבתי שבעצם בכלל לא ראיתי אפילו עבודה אחת של תמרה, למעשה לא הכרנו אחד השנייה מספיק זמן בכדי שתוכל להראות לי אותם.
“לא הראת לי את העבודות שלך” פניתי אליה.
“לא ביקשת” היא סובבה את ראשה וחייכה אלי. מלקולם שלף מכיסו סיגריה והחל לעשן.
“ראן, תמרה למה שלא תבואו לבית של אמא שלי ותאכלו ארוחת ערב. ככה גם תזכה לראות את הציור המדהים שתמרה העניקה לי”
“לא זה בס..” התחלתי לומר.
“אנחנו נשמח!” תמרה קטעה את דבריי, היא הושיטה את ידה, אחזה בידי וקרצה אלי.
“מצויין! הערב יש ג’רק צ’י’קן הכי טעים שתאכל בחיים שלך ראן”.
בית אימו של מלקולם היה נמצא במרחק כמה רחובות מהגלריה. היה זה בית פרטי יחיד בצבע לבן דהוי שהוקף משני צידיו בבנייני מגורים גדולים. כשעלינו במדרגות העץ החורקות התגאה מלקולם שהיה זה בין הבתים הפרטיים היחידים בשכונה, שסבא שלו רכש לפני שנים רבות ושנשמר בבעלות המשפחה מאז.
פנים הבית השרה אווירה נעימה, חדר הסלון היה מלא בספות ובכורסאות ישיבה שעליהם נחו מספר בחורים צעירים שצפו במשחק כדורסל על מסך של טלוויזיה ישנה. מלקולם קרא אליהם באנגלית במבטא כבד והם בתגובה נופפו אלינו חזרה בחיוך והסיטו את עיניהם בחזרה אל המסך.
נכנסנו אל חדר המטבח שממנו יצאו ריחות נעימים של אוכל שגרמו לבטן שלי לקרקר.
ציפיתי לפגוש את אימו של מלקולם שהסביר שהיא ישנה מכיוון שיש לה משמרת עבודה בלילה.
ישבנו אל השולחן ומלקולם באדיבותו הגיש לנו מנות אוכל גדושות שכללו עופות צלויים וירקות באורז וברטבים ותבלינים שונים שלא ראיתי מיימי.
טעמו של האוכל היה מצויין ושונה מכל מה שהכרתי חזרה בארץ. כשסיימתי את הצלחת הראשונה ביקשתי עוד מעט תוספת ומלקולם שכל כך התלהב החל לשיר בבית בקולי קולות.
ישבנו כשעה על השולחן מפטפטים וצוחקים עד שאימא של מלקולם הגיחה מאחד החדרים.
יכולת מיד לראות שיש בין השניים קשר דם. היא הייתה אישה עבת בשר בשם לטיסיה בעלת חיוך רחה ועיניים גדולות וטובות בדיוק כשל בנה. על צווארה ענתה שרשרת מוזהבת בעלת תליון כסף משונה שמשך את סקרנותי.
“אני שמחה לראות שנהנתם מהאוכל שלי. טוב לראות אותך שוב תמרה, עבר זמן רב”
עיני השניים נפגשו ובין רגע נהפכה הבעת פניה של לטיסיה מחיוך רחב למבט של בהלה וצער.
“כמה זמן יקירתי?” היא שאלה לפתע.
דממה השתררה בחדר, רק רעשי משחק הכדורסל מהחדר השני נשמעו ברגע.
“על מה את מדברת אמא? כמה זמן למה?” שאלת מלקולם בבילבול.
“היא יודעת בדיוק למה אני מתכוונת”. אמרה לטיסיה שהמשיכה להביט ישירות בעיניה של תמרה.
“הרופאים אמרו כמה חודשים, למעשה הם לא בטוחים בדיוק כמה זמן” תמרה אמרה לפתע.
פניו של מלקולם שנראו מבולבלות הפכו למבולבלות אף יותר.
לטיסיה הביטה בשעון היד הקטן שעל זרועה והתיישבה אל השולחן. תמרה הביטה בעיניו של מלקולם המבולבל והחלה מספרת את כל הסיפור. הבחור מגודל הממדים שנראה היה לעתים כגבר קשוח ומאיים לפתע קיבל חזות של ילד מבוהל, עיניו נמלאו דמעות והוא החל מנסה לשכנע את תמרה.
“וככה את מוותרת על החיים שלך? מי אמר לך שלא תחיי? ומדוע הגעת לניו יורק בכלל”. הוא החל ממטיר עליה שאלות רבות.
אך תמרה ישבה שם ובמבט רגוע ואוהב הסבירה למלקולם שהיא אוהבת מאוד את חייה, אך שבתוך תוכה היא יודעת שזהו זמנה לעבור אל הצד השני, ושהיא אינה מפחדת. מהרגע שהכרתי אותה לא שמעתי אותה אומרת את המילים האלה.
“בנות המשפחה שלנו ניחנו ביכולות מיוחדות” אמר מלקולם והביט לעברי.
לטיסיה קמה אל המטבח והרתיחה מים בקומקום ברזל ישן ורעשני.
“אני מצטערת בחור צעיר, לא הספקתי להכיר אותך. ברוכה הבאה לביתי, אני לטיסיה” היא אמרה בעודה מניחה מספר כוסות זכוכית על השולחן ותיונים בטעמים וצבעים שונים.
“רון” אמרתי.
לטיסיה הושיטה את ידה לעברי ולחצה אותה בעצמה, עינינו נפגשו. יכולתי להבחין במבטה המשתנה לרגע, בברק העיניים שכאילו הציץ וחלף ומיד מבטה חזר להיות כשהיה.
כעבור מספר רגעים התרוממה לטיסיה מן השולחן ואמרה שעליה לצאת לעבודה, לא לפני שהביטה לעברי וביקשה אם אוכל לעזור לה לקחת את תיק העבודה אל תוך הרכב. כשהתרומם מלקולם מיד ממושבו בכדי שלא אצטרך, מיד הסטה אותו בהינף יד והוא חזר אל מקום מושבו.
“אשמח לעזור” חייכתי ופניתי אל התיק שהיה מונח על יד דלת הכניסה. בהרימי אותו הבחנתי שהיה דיי קל, אפילו לאישה מבוגרת.
מזג האוויר בחוץ התקרר אף יותר ממקודם, רוח עזה נשבה. מכונית לינקולן ישנה עמדה על שפת המדרכה. לטיסיה לא אמרה דבר, רק פתחה את הדלת האחורית בכדי שאוכל להניח את התיק.
לאחר מכן טרקה את דלת המכונית ופנתה להביט ישירות בעיניי שוב.
“מתי הסכמת להצעה שלו” היא אמרה בפנים חמורות סבר.
“סליחה? איני בטוח שאני מבין את כוונתך” השבתי, אך ידעתי בדיוק את אשר רצתה.
“עזראל, ככה הוא נקרא אצלנו. האחד שלוקח את הנשמות אל מעבר לוילון. מתי קיבלת את הצעתו?”.
איך היא ידעה על הצעתו של סמאל, או על המחלה של תמרה. ידעתי שלא אקבל שום תשובה לשאלות האלו אך גם לא אוכל להפר את ההסכם.
“אני יודעת שלא תוכל לומר דבר. זה טיבם של הסכמים מסוג זה” פניה התרככו במעט.
עמדתי מולה והקור החל לחדור פנימה תחת הבגדים, לטיסיה הניחה לפתע את ידה על כתפי. מגעה היה רך ומנחם, דמעות קטנות החלו ממלאות את עיני לפתע.
“המסע שבחרת הוא קר ובודד, תמרה אינה יודעת אודות ההסכם שלך. אך תדע לך שאלו הצועדים אל מותם יכולים להרגיש את שותפיהם לדרך בכל מקום”.
מגעה של לטיסיה כאילו העביר חום דרך גופי ולא הרגשתי יותר את הקור שבחוץ.
“ראן” גם היא ביטאה את שמי בדיוק כמו בנה.
“אתה קשרת את גורלך בגורלה, שמור עליה כעל אבן יקרה. וכשיגיע זמנך לפגוש את השליח המדובר הבט בעיניה, כמו שהבטתי בשלך ואל תאמר דבר.
לטיסיה הסירה את ידה מכתפי, ובזריזות לא אופיינית למבנה גופה הכבד נכנסה אל תוך הרכב הישן ונסעה הרחק בחשיכת הרחוב, עקבתי במבטי אחרי אורות הרכב עד שנעלמו משדה הראייה.
כשנכנסתי בחזרה אל הבית כבר נעלמו הבחורים מחדר הסלון. מלקולם ותמרה ישבו עדיין לשולחן המטבח ולא שאלו דבר אודות אשר התרחש בחוץ.
בדרכנו החוצה מלקולם הציע ללוות אותנו לתחנת הרכבת התחתית, השכונה קצת מפוקפקת ואולי עדיף שיצטרף. תמרה סירבה מיד, “אנחנו נסתדר” היא קבעה.
עמודי התאורה האירו את הרחוב באור עמום, מוזיקה בקעה מכיוונים שונים וקולות של המולת דיבור נשמעו מאחד מחלונות הבניינים. ארבעה בלוקים עמדו בינינו ובין תחנת הרכבת.
עם חולפנו על פני הבלוק השני נתקלנו במקור ההמולה, קבוצת היספנים גדולה ערכה מה שהיה נראה כמו מסיבת יום הולדת באמצע הרחוב בשעת לילה. עמדת כיבוי האש הקטנה שעמדה על שפת המדרכה נפרצה ומים רבים פרצו החוצה כמו מזרקה, חבורת נערים וילדים קטנים קיפצו בין השלוליות בהתלהבות. גריל פחמים ארוך הוצב על יד מדרגות הבניין שם עמדו חבורת גברים משופמים וצחקו בקולי קולות. קבוצת נשים וגברים אחרות רקדו בשמחה לקולות המוזיקה בספרדית.
עוצמת הקול הייתה מחרישת אזניים.
“זה היה מראה יוצא דופן” אמרתי בעודנו חולפים על פני הבלוק השלישי, המוזיקה החלה להיחלש מאחורינו.
“אתה צריך לראות את החגיגות שהמשפחה של מלקולם עורכת” היא הביטה בפני כלא מתרשמת מהחינגה שחלפנו על פניה.
בעודנו צועדים התחלתי להרגיש את ההרגשה המוזרה הזאת, כמו עיניים המביטות בגבי, כמו עכביש המטפס לאיטו במורד הגב.
מישהו עוקב אחרינו.
בסרטי הטלוויזיה המצלמה נעה במהירות בין הנעקב שצועד במהירות ובין העוקב שעושה את דרכו אחריו בכדי להמחיש את המתח. ובדיוק כך הרגשתי.
הושטתי את ידי ותפסתי את ידה של תמרה בכדי לחלוק את חשדותיי.
“היי!” נשמע קול מאחורינו לפני שהספקתי לומר דבר.
שנינו הסתובבנו אחורה בבת אחת.
“את הכסף” מולנו עמד בחור צעיר וכהה עור, גופיית כדורסל קרועה לגופו ומכנסי ג’ינס שהופשלו כמעט עד ברכיו במין אמרה אופנתית של שכונות פשע. בידו אחז במשהו שבתחילה לא הבחנתי.
עמדנו שנינו משותקים לרגע.
“את הכסף! עכשיו!” קולו החל להישמע נרגז אף יותר. אור פנס הרחוב האיר עליו כשהחל לצעוד לעברנו. הלהב בהקה כשנחשפה לאור, הוא מחזיק סכין.
“תהרוג אותי”. הבחור נעצר במקומו.
היה זה קולה של תמרה, הבטתי לעברה וראיתי פנים לא מפוחדות עם שבב של חיוך. לא האמנתי למראה עיני.
“את הכסף! או שאני דוקר את שניכם!”. הוא החל מנפנף בסכין לעברנו.
באותו הרגע נפלה עלי ההבנה שוב, אני הולך למות ולפגוש את סמאל בסתיו הבא. תמרה הולכת למות מי יודע מתי, והבחור הזה לפנינו מאיים עלינו במוות.
ואז ראיתי אותו.
בפינת הרחוב שממנו הגענו, עומד שעון על מדרגות אחד הבניינים. את פניו לא ראיתי אך את מבנה גופו כבר ידעתי לזהות. קיים סיכוי שאסיים את חיי כאן הערב והוא הגיע לעשות את תפקידו.
“תהרוג אותי” המילים נפלטו מפי לפתע.
תמרה החלה מחייכת, פניו של הבחור נראו מבולבלות כאילו לא האמין למראה עיניו.
“אל תקשיב לו תהרוג אותי” היא אמרה.
“אני יהרוג את שניכם! תן ת’כסף עכשיו!” הוא הביט ישירות בעיני.
“רק תעשה את זה מהר בסדר?” זרקתי לעברו.
תחושת רוגע מוחלטת מילאה אותי באותו הרגע, אחזתי בידה של תמרה ושם עמדנו שנינו, מרגישים האחד את השנייה רק במגע, לא מפחדים מכלום.
אין לנו דבר להפסיד והסוף כבר ידוע מראש.
“נו אתה הולך להרוג אותנו? קו הרכבת מספר 6 צריך להגיע עוד מספר דקות וממש לא בא לי לפספס אותו בשעה שכזו”. תמרה אמרה בנימה מזלזלת.
הבחור הצעיר שלא ידע איך להתמודד עם הסיטואציה נעמד מולנו כמה שניות ארוכות מבלי לומר דבר.
“בני זונות נרקומנים משוגעים” הוא צעק והחל לצעוד בכיוון השני שממנו הגיע.
לקח לנו כמה שניות להבין מה בדיוק התרחש כאן.
הבטתי אל פינת הרחוב היכן שראיתי אותו קודם אך הוא כבר לא היה שם.
“אתה חושב שאנחנו נראים כמו נרקומנים?” תמרה אמרה לפתע, ושנינו התפוצצנו בקולות צחוק רמים. כל הרחוב יכל לשמוע את קולות הצחוק ההולכים ומתחזקים.
המשכנו אל תחנת הרכבת ויכולנו להרגיש את פרץ האדרנלין הזורם בגופנו, כמו סם מרץ שגורם לך להרגיש הכי חי שאי פעם הרגשת.
ירדנו במדרגות המובילות אל הרכבת כמו שני ילדים קטנים שעשו מעשי שטות, מלאי אנרגיה וחיים.
“את חושבת שהוא באמת היה הורג אותנו?” שאלתי כשישבנו על ספסלי הפלסטיק הצבעוניים ברכבת.
“זה משנה?” היא השיבה.
“תגיד” היא הוסיפה פתאום.
“באמת שלא פחדת למות שם? ועוד אחרי שהחלמת?” על פניה ניסך מבט חשדני.
הבטתי ישירות בעיניה ונשקתי לה. בתחילה התקרבתי מעט, כאילו מבקש אישור. והיא בתגובה הטתה את ראשה קדימה כמאשרת לי להמשיך.
ואז שפתינו נפגשנו, שפתיה הרכות פגשו את שלי וזרם האדרנלין ותחושת החיים התעצמה שבעתיים.
לשונה החלה מתגנבת אל תוך פי, מחפשת את לשוני שפגשה אותה בלהט התשוקה.
אחזתי את פניה בידי, מלטף את עורה הרך תוך שאנחנו שוקעים בנשיקה מרגשת.
קרון הרכבת היה כמעט ריק מלבד בחור אחר שנשען על עמוד המתכת ונרדם.
תמרה הניחה את ראשה על כתפי ועצמה את עיניה.
“תהיתי לעצמי מתי התכוונת לעשות את זה” היא אמרה כשעיניה עצומות.
חריקת הרכבת התחתית נשמעה בקול בעוד שעטנו אל עבר היעד.
את אותו הלילה בילינו יחד, מחובקים תחת השמיכה הכבדה. תמרה הייתה מקופלת לפני כמו עובר ברחם אימו, ואני עוטף אותה בגופי.
גשם זלעפות החל לרדת בחוץ והקיש על חלון הזכוכית בעוצמה, האח בחדר בערה וקולות פיצפוץ מהעץ שנבקע בלהבות נשמעו כמו סימפוניה עם רעש הגשם.
נפלנו שנינו אל תוך שינה עמוקה.
“לא מזמן עשינו הסכם והנה אתה כבר ממהר למות אני רואה” סמאל עמד עכשיו לפני שולחן העבודה שלי במשרד העיתון. בראשי ידעתי שאני חולם.
“לא עלתה בראשי אפשרות אחרת, וחוץ מזה הוא אחז בסכין”.
“לפחות את סודך שמרת אל מול המכשפה הזקנה” הוא אמר, מתעלם לגמרי מדברי. הבנתי שוודאי הוא מתכוון ללטיסיה.
“אתה חושב שתוכל להציע לתמרה את ההסכם כמו שהצעת לי?”.
המלאך הפסיק לענות ורק הביט ישירות בעיניי, הוא חזר לשלב את ידיו באותה התנוחה האופיינית לו.
תחושה נעימה החלה מלטפת את פני, דמותו של סמאל החלה מיטשטשת.
פקחתי עיני וראיתי את פניה של תמרה מלטפות את הזיפים הקוצניים.
היא החלה מנשקת אותי נשיקות קטנות ומלאות חיבה. שקענו האחד בשנייה בנשיקה ארוכה.
“אני חושבת שמספיק” היא אמרה לפתע.
“מספיק?” שאלתי.
“אני רוצה לחזור הביתה”.
וכבר ביום המחרת מצאנו את עצמנו ישובים על הכורסא שבדירת החדר הקטנה שלי.