הצעקה שבוקעת מבפנים

עמדתי באמצע הכיכר, הסתכלתי מסביבי וצפיתי במכוניות מסתובבות סביבי.
אנשים חושבים שאני משוגעת בעקבות מחשבותיי ומעשיי, אני לא מכחישה כלום אך גם לא מסכימה לדבר.
הם רקדו סביבי וצחקו עליי, הטיחו בי מבטים מרושעים ללא ידע על הצעקה לעזרה שבוקעת מבפנים.
ורק הוא, רק הוא בהה ללא הבעה על פניו והושיט ידו לעברי , כאילו רצה לקחת אותי ממוקד השרפה.
היססתי במשך זמן רב אם ללכת לכיוונו, להושיט את ידי אליו.
אך לאט לאט ידו חזרה לכיסו והתרחקה ממני ועל פניו עלה החיוך המרושע שהתרגלתי אליו כבר מחברתנו. אך עיניו, עיניו הביעו חרטה ודממה, הוא רצה לשחרר אותי אך לא יכל.
כמו ציפור ללא כנפיים, היה לו ולי חלום ללא מטרה, רק רצינו להתאחד עם החופש.
הוא הביט סביבו, הסתובב והלך.

איך אני מתגעגעת אליו…