הצללים שעל הקיר הפחידו אותי

הצללים שעל הקיר הפחידו אותי,
ורצתי למיטה של אמא,
והיא כיסתה אותי עד הצוואר,
ואמרה שיהיה בסדר,
ושזה לא אמיתי,
ובבוקר שקמתי,
היא הכינה לי ארוחת בוקר,
והלכתי לגן,
והיה לי טוב.

הצללים שעל הקיר הפחידו אותי,
ורצתי למיטה של אמא,
והיא אמרה לי שאני לא יכולה לבוא אליה בכל לילה,
והחזירה אותי למיטה,
וכיסתה אותי עד הצוואר,
ולא אמרה כבר שיהיה בסדר,
ובבוקר שקמתי,
היא הכינה לי ארוחת בוקר,
והלכתי לבית הספר,
והיה לי טוב.

הצללים שעל הקיר הפחידו אותי,
ורצתי למיטה של אמא,
והיא כבר לא הייתה שם בגלל לילה אחד עם אקדח,
וכיסיתי את עצמי עד הצוואר,
ואמרתי שיהיה בסדר,
ובבוקר שקמתי לא הייתי רעבה אז לא אכלתי ארוחת בוקר,
והלכתי לחטיבה,
ולא היה לי טוב.

הצללים שעל הקיר כבר לא מפחידים אותי, הם רק באים לשחק,
ואני נשארת במיטה שלי כל הלילה כי במילא אין לי לאן ללכת,
ומכסה את עצמי מעל הראש ומקווה שהלילה זה סוף סוף יעבוד,
ולא אומרת לעצמי שיהיה בסדר כי כבר יודעת שלא יהיה,
ובבוקר שאני קמה אני לא אוכלת אבל מקיאה,
והולכת לתיכון,
ומתחננת שהסיוט הזה ייגמר כבר.

פעם הצללים שעל הקיר הפחידו אותי. היום אני אחת מהם.