הציפורים שבכלוב ליבי

אני, חסרת השם, עומדת לספר לכם על הציפורים שלי.
הן עפות לצידי בכל יום, צבעוניות ויפהפייות.
אני רואה אותן בכל מקום, ומה איתכם, אתם מצליחים לראות אותן?
אוי, אל תביטו בי במבטים מלאי רחמים, אני לא משוגעת, כנראה.
הרי, הציפורים הללו מעופפות בתוך תוכי.
אני עומדת לספר לכם על כל אחת בנפרד, ואתחיל בציפור האדומה.

הציפור האדומה – כאהבה וכדם, מסמלת את הניגודיות שבי.

הציפור הצהובה – כשמש או כחמנית, מסמלת את הכעס שלפעמים מתפרץ מתוכי.

הציפור הכתומה – כתפוז בשל, מסמלת את הקנאה שלפעמים מצליחה לשלוט בי.

הציפור הירוקה – כעלה נופל וכאחד הצומח מחדש, מסמלת צמיחה.

הציפור הכחולה – כשמיים בהירים או כים שקט, היא תקוותי.

הציפור הסגולה – כפרח הלילך או כפטל, מסמלת שמחה, חיוך המתאחה.

הציפור הורודה – כרקפת יפהפייה, מסמלת
זיוף אל גם לבלוב, פריחה.

הציפור הלבנה – כשלום טהור לגמרי, מסמלת רוגע.

הציפור החומה – כאדמה מעובדת, מסמלת חום, תחושת שייכות.

הציפור השחורה – כשמיים כהים, מסמלת את העצב, שאליו אני לפעמים שוקעת.

ואני עומדת לספר לכם מה מסמלת גם הציפור הציפור האפורה.
הציפור האפורה היא העצב, התקווה, הרוגע, החום, הזיוף והפריחה, הצמיחה אחרי הנפילה, הכעס, הקנאה, הניגודיות, השמחה.

אני עומדת לספר לכם שהציפור האפורה היא כולן, שהציפור האפורה היא אני
אך אני שותקת, המילים הצבעוניות אך חסרות הצבע לא מצליחות להסתדר במוחי.

אני שותקת ויורדת אט אט מן הבמה הלא חומרית.

אני שותקת, ואם חשבתי שכאשר אדבר על ציפורי הן יוכלו לצאת מכלוב ליבי טעיתי.

אני שותקת אך מחייכת, ציפורים יותר מוגנות בכלובי והן? הן מוגנות
לבינתיים