הצילו את עצמכם ואותי

הדבר האחרון שאני זוכר הוא שעמדתי והבטתי מהחלון. אני לא זוכר אפילו על מה או לאן הסתכלתי. בעצם, אני לא חושב שזה משנה. החבטה שקיבלתי בראש לא איחרה לבוא. היא הייתה מדויקת. איבדתי את ההכרה מיד, אני מניח. אחרת הייתי זוכר את הדרך לפה.
הקרקפת שלי גירדה. בעזרת תנועות עדינות הצלחתי להבין שאת ראשי מכסה שק עבה. בין שתי שורות השיניים שלי ומסביב לראש עבר בד הספוג רוק. הלשון נאלצה להידחק אחורה, הרגשתי את טעמו המר של הבד בפי. גם את ידיי כבלו חבלים מאותו הסוג, אני משער. שמתי לב שהסוודר שלי נעלם, אף על פי שממילא לא אהבתי אותו. אבל מוזר, הנעליים עדיין היו שם והרגליים חופשיות.
את רוב הנשימות נאלצתי לעשות דרך האף. הריח החזק ביותר הוא של השק שדגדג את אפי. התאמצתי לקלוט ריחות אחרים, ביניהם דלק. לפי הריח של הטחב הנחתי שאני שוכב במחסן. כן, שוכב. הצלחתי להתעשת ולהבין שאני פשוט מוטל על צידי. כבול. תהיתי כמה זמן אני מוטל פה. אלו יכולות להיות דקות בודדות או אולי שעות רבות.
ניסיתי לצרוח, אך עצרתי לפני שאני איחנק מהרוק של עצמי. הפחד שיתק אפילו את המחשבות שלי. זה אמיתי. ניסיתי להתעשת, אבל מה הטעם. מה שעתיד לבוא כל כך הפחיד אותי שנמנעתי אפילו מלחשוב על זה.
נו קדימה, זיגי, תהיה גבר! הם בטח יבואו לפה, אמרתי לעצמי, יבררו פרטים, יבקשו כסף. המדינה תממן את זה, אז לאבא אין בעיה. הוא הנשיא, יש לו מספיק דאגות על הראש. זהו זה. אני הבן של הנשיא. אני סחורה יקרה, הם לא יהרגו אותי ככה סתם.
לפתע נשמעה חריקה כבדה של פלדה לא משומנת שנגררת בכבדות. הרעש צרם באוזניי. דרך השק הצלחתי לראות צללים כהים שהולכים וגדלים עם כל צעד. הם שניים, אולי שלושה, קשה לדעת.
צמרמורת עברה בגופי כשיד גדולה אחזה בחוזקה בזרועי.
"אתה כבר יכול לעמוד?" נשמע קול גברי ועמוק. הוא משך אותי כלפי מעלה, לא התנגדתי ועמדתי בחוסר איזון על שתי רגליי. לא הייתי יציב ועמדתי ליפול, אך הרגשתי עוד זוג ידיים תומך מאחוריי.
"מייק, תביא לו כיסא." נשמע קול אחר. עדין יותר.
מיד נשמעו צעדים מהירים ודבר מה הונח מאחורי. הם הושיבו אותי בעדינות מפתיעה על הכיסא, אשר לא היה נוח כלל וכלל.
הרגשתי את השק מוסר מפניי. סוף סוף יכולתי לראות. תחילה הסתנוורתי, אור מעומעם חדר לעיניי בבת אחת. מצמצתי פעמים רבות עד שהצלחתי להתביית על הגבר שהביט בי בגוף כפוף וידיו על ברכיו.
הוא לבש בגדים שחורים לגמרי. מכנסי טרנינג שנראו עבים במיוחד וחולצה תואמת. לראשו כובע גרב שחור שבו חורים רק לפיו ולעיניו.
סרקתי את המקום, זה אכן היה מחסן. די גדול, יותר גדול מהחדר שלי. הצלחתי לקלוט עוד שני בחורים שהיו לבושים בדיוק כמו הגבר מולי. האור הגיע ממנורה אשר השתלשלה מן התקרה והביטה עליי, בדיוק כמו שאר האנשים בחדר.
כיסוי הפה הוסר מפניי. מיד עברתי עם הלשון על כל חלק בחלל הפה שלי והכנתי אותו לדיבור שבטח יגיע.
"מה שמך?" הוא שאל. לא זז אפילו טיפה.
כחכחתי בגרוני כדי לא להסגיר את הפחד שבי.
"זיגי. זיגי סטארדסט. אני הבן של נשיא ארצות הברית הנוכחי." אמרתי בקול רועד. רציתי להראות להם שאין לי בעיה לשתף איתם פעולה, ושאני לא סחורה בעייתית. אלוהים יודע מה הם עושים לבעיתיים.
"כן את זה אנחנו יודעים," אמר הגבר מימיני. למרות הכובע שכיסא את פניו הצלחתי לחוש בחיוך המסופק שהוא העלה.
"ואתה יודע למה אתה כאן, זיגי?" שאל הבחור ממולי.
לקחתי לעצמי כמה שניות לפני שנתתי לו תשובה. "אני הבן של נשיא ארצות הברית. יש יותר סיבות לחטוף אותי מאשר כל בן אדם על כדור הארץ."
הוא הנהן קלות.
"ומה הסיבה הראשונה שעולה במוחך?" שאל, כאילו מתענג על הרגע.
צימקתי את שפתיי ומצמצתי כמה פעמים.
"כסף." אמרתי בקול רועד.
שלושתם צחקו בו זמנית. הרגשתי את ידו על כתפי.
"אף על פי שלא היינו מתנגדים לסכום שאתה שווה," הוא אמר. "לא הכסף הוא שמניע את העולם, או אותנו."
לא הצלחתי להסתיר את פרצופי המופתע. הוא הוריד את כיסוי פניו והציג פרצוף של גבר בסביבות גיל השלושים. הוא היה מגולח בצורה מדויקת והיו לו עיניים ירוקות חודרות. שיערו השחור היה משוטח בגלל הכובע. פיו מעוקם קלות כלפי מטה, מה ששיווה לו מראה רציני, לא משנה מה היא הרגשתו.
"אל תדאג, אתה גם אינך פה כדי למלא את צורכנו האפל והסדיסטי." הוא חייך. "קוראים לי כריס. אלו מייק וג'יימס." הוא החווה אל שני שותפיו. מייק נמצא מימיני וג'יימס משמאלי.
"אם ככה," אמרתי ולקחתי נשימה עמוקה. "למה אני פה?"
הרגשתי הקלה מסוימת. לא זה היחס שציפיתי מחוטפיי. זאת חוויה סוריאליסטית, לא ייתכן שזאת המציאות.
כריס נשך את שפתו העליונה ונאנח.
"בן אדם חוזר מהעבודה," הוא החל לדבר. "הוא שואל את עצמו למה הוא צריך את זה. הוא מרגיש משועבד, הוא חי בתוך שבלונה. אשתו כבר לא אוהבת אותו, הילד שלו לא מודע לקיומו. לכן הוא מרים את הראש ומחפש את מקור הבעיה… הם." הוא החווה כלפי התקרה.
"המנהיגים משחקים במלחמה, האזרחים הם החיילים." הוא המשיך. "אנחנו עוד נשבור את זה. באנרכיה יש יותר סדר מבחברה למופת. העולם המודרני הוא סיר לחץ. ברגע שהוא יתפוצץ, התוצאות יהיו הרסניות. אבל אפשר להנמיך את האש, זיגי. אני בטוח שאתה יכול להבין את זה. אתה ילד חכם."
למרות שלא הצלחתי להבין את הנקודה שהוא מנסה להעביר, הנהנתי בראשי לחיוב. הוא נשמע מהטיפוסים האלה שאבא שלי מתעב. כאלה שממורמרים מהחיים שלהם אז הם מפנים אצבע מאשימה כלפי כל מה שזז.
"השעה כבר כמעט תשע," נשמע קול משמאלי. זה היה ג'יימס. "אנחנו צריכים להתכונן." הוא פנה אל כריס, אשר השפיל מבט ונעמד על רגליו. הוא היה גבוה ממני לא בהרבה. הוא הלך בחופזה אל פינת החדר והרים טלפון. "תן לי עוד כמה דקות." הוא מלמל.
הוא התקרב ושם יד על ברכי. "זיגי, אתה יודע איך העולם עובד?" שאל.
האמת שהיו לי כמה תשובות, אך לא ידעתי איזו הוא מצפה לשמוע, לכן רק עשיתי מין תנועה של 'אין לי מושג'.
"אנשים חפים מפשע נפגעים." הוא אמר בקול כמעט שבור. יכולתי להרגיש את העצב ואת הצער שבו. "מנהיגים יורים עם אקדח. הרסיסים הורגים."
הוא השתמש בהמון מטאפורות מסובכות שלא הצלחתי כל כך להבין. הוא שם את כף ידו ומישש את לחיי. היד הייתה קרה.
בתנועה חדה הוא חזר לפינה אליה הלך מקודם והרים את הטלפון. "זה קורה." הוא אמר בקול קלוש.
עברו כמה שניות ולחדר נכנס איש עם מצלמה. הוא הניח אותה על מעמד והפנה אותה אליי. מן הצללים כריס הגיע בצעדים מהירים ובידו אקדח. עיניו היו אדומות והוא הביט בי היישר לתוך העיניים. אני רעדתי, התחלתי להבין מה קורה פה.
"לא!" צעקתי. "אתה לא יכול לעשות את זה! בבקשה!" הדמעות חנקו אותי.
הוא ליטף את שערי ואמר, "זה לא אישי, זיגי. אבל לפעמים אין ברירה. אתה תזכה למעמד של קדוש מעונה כאשר העולם הזה ישוחרר מהשלשלאות שכובלות אותו."
לא יכולתי לעמוד בזה. פרצתי בבכי. אני לא רוצה למות, אף אחד לא רוצה למות. למה זה קורה לי?
"אנחנו באוויר." אמר אחד מהם. ניסיתי לקום אבל אחזו בי משני הצדדים.
כריס הביט למצלמה ועשה תנועה מהירה עם היד האוחזת באקדח. האיש שהיה אחראי על המצלמה סימן לו שהכל מוכן.

כריס לקח נשימה עמוקה והישיר מבט אל העדשה.
"הוד שחיתותו הנשיא," אמר בקול תקיף. "אני מביע צער גדול על כך שזה בנך שמבצע את ההקרבה האולטימטיבית ולא אתה. אבל מה שנעשה נעשה, ומה שצריך להיעשות ייעשה. למרות האזהרות הרבות ששלחנו, אתה אינך הפסקת את משחק הכוח. אנחנו לא שולחים איומי סרק." הוא השפיל את מבטו והלך הלוך ושוב מולי, אוחז בזרועו. הוא הרים את ראשו וניגש אל מאחורי הכיסא עליו ישבתי. הוא שיחק לי בשיער והעביר את אצבעו מסביב לאוזני. הדמעות זלגו על כל פניי והרגשתי את מליחותן בפי. ניסיתי לשכנע את עצמי שזה לא מה שאני חושב, שלא פירשתי נכון את המצב.
"עכשיו, נשמע מה יש לבנך להגיד. בנך חסר הישע, שאת חייו בנית והרסת במו ידיך." הוא אמר בקול תקיף. הרגשתי את הקנה מוצמד לרקתי, הוא היה קר כקרח. הבנתי שהם מחכים למילותיי. המילים האחרונות שאני אומר בחיי. ניסיתי לדבר, אבל הפה שלי התעוות והדמעות חנקו אותי. עצמתי עיניים, ניסיתי להתעורר מחלון הבלהות הזה. זה חייב להיות חלום!
הם הבינו ששום דבר לא יכול לצאת מפי חוץ מזעקות ובכי.
"ועכשיו אני קורא לעם…" הוא שחרר את הנצרה. בקולו היה אפשר לשמוע רעידות עדינות. הוא חייך חיוך, אשר היה נראה מוזר בגלל שפתו העקומה.
"צאו מבתיכם!" הוא הרים את ראשו, עוצם את עיניו.
"השתחררו!" ידיו הורמו כלפי מעלה. כל אנשי החדר הריעו איתו.
"אבא – ".