הציור

בהיתי בציור כמו חיי היו תלויים בו.
גוונים של לבן.
ארנב לבן בסופת שלגים.
תקראו לו איך שתרצו, הוא גורם לי להרגיש לבד.
אין שום קשר ליכולות של האומן בציור, לעניין בו, לערך המספרי שלו, הדבר היחיד שחשוב: איך זה גורם לי להרגיש. ואני מרגיש לבד, וזה מעצבן אותי.
לפני עשרים שנה אם הייתי מסתכל בציור הזה הייתי רואה את הארנב בשלג מנסה לשרוד, והייתי מרגיש סוג כלשהו של מרדנות, כי אז גם אני ניסיתי לשרוד. גם אני הייתי ארנב בשלג (למרות שלא כל כך לבן) וניסיתי לשרוד את הסופה.
לפני עשר שנים הייתי מרגיש שזה מטומטם, מה יש לי לעשות עם ציור שמלא כולו בגוונים של לבן? הרי אני יכולה למצוא את זה, ולעזאזל גם לעשות את זה בעצמי, בכל יום בשבוע. הייתי מאד ריאליסט באותה התקופה, חיפשתי רק את האמיתי והבטוח. בדרך איבדתי את התקווה.
אתם יודעים, פעם אהבתי אומנות. הייתי הולך לתיאטרון (כמובן שהיה לי מנוי), והייתי מחפש כל הזמן תערוכות חדשות ללכת אליהן. אהבתי את התרבות, היא גרמה לי להרגיש יותר כבן אדם מאשר כמכונה. הסתכלתי על יצירי כפות בני אדם שהגיעו לרמה כל כך גבוה במודעות שלהם, שהם באמת יכלו ליצור את מה שאני ראיתי עכשיו על בלוק נייר שכנראה עד לא מזמן היה ריק לחלוטין.
חיי היו בהחלט תלויים שציור הזה, זה בדיוק מה שרציתי שייקרה.
בזמן שאני שוכב במיטה המחורבנת הזו, וכל האנשים הללו סביבי אני לא באמת מעוניין באנשים, אפילו לא מעט. אני מעוניין בציור, אני הציור והציור הוא אני. באותו רגע הוא מוצא את חוסר התקווה בי והופך תלוי בי כמו שחיי המדלדלים תלויים בו. ביקשתי שהם יביאו את הציור הכי פשוט ואלגנטי, ובאותו זמן מורכב שהם יכלו למצוא והם מצאו את זה. הייתי אסיר תודה על כך שהם הביאו אותו, אבל זה לא שינה את העובדה שאני שנאתי אותם.
אהבתי את הציור.
הציור ואני, אני והציור.
אני שמח שהוא הדבר האחרון שראיתי.