הצד הבהיר בחיים

המצלמה נדלקת.
הסרט הקצר מתאר דיאלוג בין שני אנשים: פסיכולוג וקומיקאי.
"הכל כל כך מצחיק!" אומר הקומיקאי.
"למה אתה חושב כך?" שואל הפסיכולוג.
"כי כל דבר מצחיק. זה רק דורש ממך ניסוח נכון" אומר הקומיקאי.
"אז אני אציב לך סיטואציה, ואתה תגיד לי איך ניתן להפוך אותה למצחיקה" אומר הפסיכולוג.
"נניח, באופן היפותטי, שאני מצאתי רוצח, שרצח ילדה קטנה, ביתר את גופתה והאכיל אותה לכלבים. איך זה מצחיק בדיוק?".
"אתה יכול לומר שהאיש באמת זרק אותה לכלבים!" הקומיקאי התפקע. הוא התנדנד בכסאו, כבול בכתונת המשוגעים שלו. עבר זמן רב עד שהוא נרגע והזדקף בכסאו, עדיין מצחקק קלות.
"ונניח שאותו האדם גם אנס את הילדה לפני שהוא רצח אותה. איך זה מצחיק?" שאל הפסיכולוג.
"אמממממ…" חשב הקומיקאי. "האנשים יכולים לומר, 'וואו, הוא רצח אותה אחרי שהוא זיין אותה? היא עד כדי כך גרועה?' ". הקומיקאי פרץ בצחוק, מתנודד כמטורף בכסאו. דמעות נקוו בזוויות עיניו.
"ואם," אמר הפסיכולוג, רוכן קדימה, "הרוצח גם כלא אותה למשך חודש לפני שאנס ורצח אותה, והאכיל אותה במזון רקוב? איך זה מצחיק?" שאל הפסיכולוג. עמוק מתחת למעטהו השליו, קרביו רתחו באש השנאה.
"גם רוצחים חייבים למחזר, לא?" אמר הקומיקאי. הצחוק בקע ממנו כמו יצור מפלצתי, מושיט יד מעוותת החוצה מפיו. ריר נזל מפיו וקצף צהוב זלג משפתיו, אך עיניו הבהיקו בסבל איום.
הפסיכולוג זינק מכסאו, חלף בתעופה מעל לשולחן ונפל בכל כובד משקלו על הקומיקאי, שצחוקו עוד לא פסק. "סיים את זה" לחש הקומיקאי. "ועוד איך" נהם הפסיכולוג בקול מעובה, לא אנושי.

המצלמה נדלקת.
הסרט הקצר מתאר דיאלוג בין שני אנשים: פסיכולוג וקומיקאי.
"הכל כל כך מצחיק!" אומר הקומיקאי.
"למה אתה חושב כך?" שואל הפסיכולוג.
"כי כל דבר מצחיק. זה רק דורש ממך ניסוח נכון" אומר הקומיקאי.
"אז אני אציב לך סיטואציה, ואתה תגיד לי איך ניתן להפוך אותה למצחיקה" אומר הפסיכולוג.
"נניח שמצאתי רוצח, פסיכולוג שהרג מטורף שהתאשפז בבית המשוגעים שלו בגלל שאותו המטורף אנס ורצח את בתו בת השש. איך זה מצחיק בדיוק?" שאל הפסיכולוג.
"מתי המשוגע השתלט על בית המשוגעים?" שאל הקומיקאי והתפקע בצחוק מטורף. אך כמו קודמו, גם עיניו הבהיקו בסבל איום.
המצלמה מתרחקת, בעוד שצחוקו של הקומיקאי מוטבע ברעש לבן מחריש אוזניים. שולי הפריים מלבינים בהדרגה.
המצלמה נכבית.
קאט.
דממה.