הצביעות

הבנתי שאני צבועה.
לא כלפי אחרים, כלפי עצמי.
צבועה במילים. צבועה במעשים.
צבועה ברגשות. צבועה ברצונות היותר עמוקים וגם פחות.
גיליתי שאני שומרת סודות מפני עצמי.
אולי כי אני לא מוכנה להודות בהם.
אולי כי אני עדיין לא יודעת שהם קיימים.
תפסתי את עצמי על חם בשקרים ובחצאי אמיתות שסיפרתי.
קודם לעצמי, ומשם לאחרים.
ידעתי שאני שקרנית מעולה.
לא ידעתי שאצליח לשקר כל כך טוב גם לעצמי, עד לרמה שאאמין.
הבנתי כמה הבנות לגבי מה שאני רוצה ומה שאני עושה.
דליתי כמה הכחשות שבאו ממש בטבעי, בלי כל כוונה תחילה.
גיליתי משהו חדש , שאני לא יודעת להתמודד איתו.
אמרתי לעצמי את האמת פעם אחת, ועכשיו זה מרגיש כאילו הגלגל מסתובב פתאום לאחור.
ראיתי משהו בעצמי, משהו שניסיתי להסתיר.
הבנתי כמה צבועה הייתי ועודני, וכמה עבודה יש לי לעתיד.
אבל הבנתי גם, שאני לא מוכנה.
שהצביעות הזאת שהלקיתי את עצמי עליה עכשיו אולי נמצאת כאן כדי לגונן עלי קצת.
ממעשים מטופשים.
מצעדים לא חכמים.
חוץ מזה הבנתי, שבשלב מסוים צריך לקפוץ למים.
להתחיל רגע לעשות באמת, את מה שניתן לקרוא לו 'חיים'.