הפתעות דרומה
אותו בוקר קמתי לזוועה אחרת,
כתבה שנתנה לי תקווה שאני לא לבד בעולם
שהסבל הוא לא רק עליי,
נותנות לי תקווה לחיות,
כרגיל הייתה אזעקה מחרישת אוזניים, ירדנו במדרגות לממ"ד, וכשנכנסנו לשם ישר רצתי למחשב לבדוק את החדשות ושוב מתו שני הורים וכמה תינוקות שלא זכו לחיות, אחרי שהקראתי לכולם את הכתבה ניגשתי לאחותי הקטנה שבכתה בלי סוף ולחשתי לה ברכות "הכל יהיה בסדר, זה רק עוד מכשול שה' שולח לנו" והיא ענתה לי בעצב "מבטיח?" עניתי לה "מבטיח" היא חייכה לי כתשובה,
חזרתי למחשב בשביל להיות מעודכן על כל דבר שקורה.
אבל אני קם כל בוקר לא בשבילי אלא בשביל החברה שלי אחותי והורי, ולא הייתי כבר מתאבד ממזמן.
הגראדים הפסיקו ויצאנו לבית הספר בצבע הכרמל וסורגים במקום חלונות ותריסיו החומים של חדר המנהל בצבצו שוב מחדרו ושוב ראיתי את הבית ספר היפה שלי.
תגובות (3)
אהבתי את הסיפור שלך. העברת יפה עצב ותסכול של נער.
בעיקר אהבתי את הקטע בו המספר אומר בלב לא שלם לאחותו שהכל יהיה בסדר. למרות שהוא לא ממש יודע.
בקיצור- שאפו :)
יפה מאד שפירסמת כי התחושה הנוראית בדרום הגראדים הסקאדים וכל האזעקות "צבע אדום" זה יכול לשגע כל אחת ואחד.
אני מאז "צבע אדום" הפסקתי ללבוש אדום כי זה עושה לי עגמת נפש.הכתיבה שלך ממש ממש מדהימה כיצד אתה מתאר למה קמת בבקר יוצר מהכלל – אהבתי מאד בתקוה ולא נחוש יותר "צבע אדום" אזעקות פחדים ונהיה מרוצים בחלקנו לו – יהי!!!
ממני בקי ♥
ממש יפה תמשיך ..