הפריחה של רועיקו

החיים פשוט יותר יפים אתו.
יש שיעורי בית, מבחנים, חדר לבן ריק שנקרא כיתה. יש הפסקות שאין מה לעשות בהן, נערות עם קוקיות ומבטים שנעים בין גועל לבין משהו קצת יותר קשה לקריאה. ובסופו של דבר כולנו מחפשים ביטחון.
ביטחון, כי אנחנו לא באמת מכירים אחד את השני. ביטחון, כי אין יותר מאשר מראית עין. ביטחון כי אין שום סיבה להתקרב, כי אנחנו חסרי ביטחון וזה מונע מאתנו.
אז בסופו של כל יום כל אחד נמצא בחדר הלבן שלו עושה את הדברים שהוא יכול למצוא כקצת יותר משמעותיים בעולם הזה. בין אם זה מדיה כלשהי, סיפור, שיעורים, או משהו אחר. מנסה לעזור אומץ לעשות את המוטל עליו, להתחבר עם הנערים שבחוץ. וביום מספיק טוב אתה יוצא החוצה, המילים כבדות עלייך, ההבעות כבדות, המפגש רק שואב את האנרגיות שלך. אתה חוזר הביתה כשהשמש שוקעת ושואל את עצמך על מה לעזאזל בזבזת את היום הזה.
על מה, אתה שואל? על להיות ילד. על להיות נער במאה הזאתי.
וכמובן, שבספרים זה בכלל לא ככה. בספרים ובסרטים לפעמים רואים חברים, גיבורים. אבל איכשהו כל פעם שאתה מנסה לעשות את אותו הדבר שהם עושים, זה קצת יותר ריק. קליפה של מעשה שמחסה חוסר משמעות מוחלט, כי אף אחד לא יגן עלייך. לאף אחד לא אכפת ממך. ואתה לא בטוח כמה זה משנה לאחרים, כי הם בברור לא כמוך. הם לא חושבים כמוך, או מדברים כמוך, הם ניצבים בהצגה שלך. בהצגה המשעממת, משעממת, מזעזעת להחריד שלך, שאלוהים ביים בתור סרט קומדיה העונה לשם "ציפיות".
משהו לא במקום. חייב להיות יותר מזה.
ואז אתה פוגש אותו. או במקרה הזה, את, כי את נערה בתיכון שלך. את מזהה נער גבוה עם שיער שחור שלא לגמרי נראה לך ומתנהג כמו שאת רגילה יותר. ולפתע את לא לבד. ולפתע בהפסקות העיניים שלך נעות לכיוון שלו, ואחר כך את מקשיבה לקול שלו. ואת לא מכירה אותו, אבל את מרגישה שאת רוצה להכיר, כי יש בו משהו שלא לגמרי מסתדר לך עם השאר. יש בו משהו שמזכיר לך את עצמך, אבל לא רק את עצמך, כי יש בו משהו שמתגבר על הדברים שקשים לך. את מביטה בו בפליאה ויודעת שהוא לא חוזר הביתה אל קירות לבנים אפורים, הוא לא מכיר ברגשות הדכדוך שיש לך. הוא לא לבד, ובכל זאת הוא מוקף בדיוק באותם אנשים, שאת לא יודעת אם באמת אוהבים אותו. ובכל זאת הוא מרגיש אהוב. ואז את יודעת שאת אוהבת אותו באמת.
והרעיון שאת אוהבת מקפיץ ומסעיר אותך. יש דבר אחד שאת אוהבת בעולם, דבר אחד שהופך את היום שלך לטוב יותר, במראית עין, במחשבה שהוא קיים, בצליל שלו. ואת מחפשת את הסימנים הללו כדי לעבור את היום שלך. את חושבת שאם הוא יעבור דירה זה יהיה אסון, טרגדיה, את לא מוכנה לחשוב על זה בכלל. כי איזה מן עולם אפור ישאר אחריו, ואיך תתרגלי אליו? העולם שלך נראה סוף סוף קצת יותר טוב.
בתוך טיולים שנתיים יש ראש אחד שבולט לך מעל מושבות האוטובוס. בתוך כל קבוצות משחקים יש שחקן אחד שהופך את הקבוצה שלו לדבר אחר, לסרט האישי שלך. יש המון מחשבות שמתרוצצות בראש שלך ויש טקטיקות ואסטרטגיות למצוא עוד ועוד הוכחות לקיום הדבר הזה ולטבוע עוד ועוד בבריכה שלו. כי את רוצה להיות כל כך קרובה אליו, כדי שהוא יציף את כל החיים שלך, כדי שהוא ירגיש לך יותר אמיתי, כדי שכל החיים שלך יהיו מלאים בדבר היחידי המהמם הטוב שמצאת ואת נשבעת שאת לא צריכה יותר מזה.
כשהסתיו מגיע את מהוממת מהעלים הזקנים המתעופפים ליד לחייו. כשהאביב בא את מדמיינת אותו שט בעולם של פרחים. אחרי חופשים את לא בטוחה שהוא אמיתי יותר, את חייבת לבוא לבדוק, ואז כשאת רואה שכן זה כאילו הכרת אותו שוב מההתחלה מחדש.
עם הזמן את מבינה שיום אחד הבית ספר הזה יגמר, ולא ישאר לך מהנער הזה הרבה דברים. ההבנה שאת רוצה שהוא יאהב אותך מתגבשת לכדי כדור, שאת לא יודעת למי לזרוק. מי עוד יש שם?
המחשבה על להתקרב אליו נראית מבישה ומרתיעה. את מרגישה מוזר, כמו יצור קטן וחולני שניזון מהאור שלו. את לא בטוחה איך להסתיר את כל החוויה שעוברת עלייך כשאת נמצאת לידו, יודעת מה יקרה כשעיניו יעצרו על פנייך, את תקפאי בחרדה.
זה הרבה יותר מדי מכדי שילדה אחת תוכל לעבור, אבל אם יש משהו שאת רוצה בחיים שלך זה את זה. אם תפסידי את זה, זה לא שיש לך משהו נוסף להפסיד ביחד עם זה, ואת מפסידה את זה גם ככה.
אבל אחרי נשימה אחת משותקת והשתנקות שבאה לאחר מכן את מבינה שאת פשוט לא יכולה לעשות את זה. את לא שוקעת לדיכאון כי את יודעת איך הדברים האלה קורים ולמה הם מובילים ולכן את מחליטה לחיות בשלום עם עצמך ועם ההחלטה שלך לא להגיד לו מילה אחת. לפחות… לפחות אתם חיים באותו עולם. המחשבה הזו כבר מספקת, והאכזבה נצבעת בצבע של קבלה, כניעה ושיגרה.

אי אפשר להגיד שהדבר הבא קורה לכולם, כי אם הוא נשמע קצת יותר כמו סיפור אגדות, פנטזיה שמעולם לא התממש. אך בתוך עמק של עליות, מורדות, עמקים וגבהות, קרה הדבר האחד הלא צפוי שהיה ניתן לחלום עליו.
לתוך טיול משפחות הצטרף בחור שחור שיער אחד והתיישב בתוך אוטו משפחתי גדול אחד לשמונה.
טלטלות של פחד, חרדה, ושנאה התבוססו בתוך הגוף שלה. השאלה מה הוא עושה שם כבר לא הטרידה אותה יותר, כל מה שהטריד אותה היה איך היא יוצאת מהסיטואציה הזו. את שלה היא עשתה מזמן, היא ויתרה, אין מתח בלתי נסבל של הרצון לפנות אליו. כעת היא תאלץ לעשות כל שביכולתה כדי שלא יפנה אליה כלל. לא שיש סיכוי רב שזה מה שיקרה, אם אם יש אפילו סיכוי אחד כזה שיבקש ממנה אפילו שלוק מים היא נמצאת בבעיה, כי הידיים שלה ירעדו ויחליקו ויראו את כל האמת המבישה על הפרצוף שלה. וזה לא משנה בכלל מה יחשוב על מה שהוא רואה כי האמת פשוט תהיה שם, וזה יהיה מספיק. האמת שהיא לגמרי לחלוטין שבויה בתוך אדם אחד שהוא בעצם תמצית האושר בעיניה, וכל הטוב שבחיים הולך ומתמקד סביבו.
לרגע אחד חסר תקנה מלא רגש היא חשבה שהיא מעדיפה למות, מאשר שידעו עליה. והיא ידעה שזה לא נכון, והיא ידעה שהיא לא מתכוונת לזה, אבל בוא זמנית היא גם ידעה שלצאת מהארון בקשר לזה יהווה לה טיפה מוות קטן. מוות קטן בחיים שלה בנוגע למשהו. הרשות להיות פרטית היווה הרבה בשבילה. זה המרחב להיות מה שהיא בלי שיהיו על זה מגבלות או השלכות והיא תוכל להתמיד בכך מבלי להרגיש קונפליקטים ואולי בלי להדחיק חלק, להדחיק על מנת שיהיה לה יותר נוח.
אז היא החזיקה במשהו חזק, במכנס שלה, בידית של האוטו, והתרכזה בנשימה. היא נשמה לאט, בלי לתת לאף אחד לראות ולהבחין שהיא אולי רגע אחד קטן מהתמוטטות עצבים. היא הרגישה, כך חשבה, כמו אדם שנמצא בכלוב עם נמר. הנמר לא בדיוק מסתכל עליו באותו רגע, אבל הוא שם, יכול כל רגע לקפוץ ולזנק. יכול כל רגע לשאול אותה שאלה ולגרום לה לקפוץ מצוק ההיגיון ולאבד עשתונות ושליטה, או גרוע מזה להסתכל עליה, כי מראה חושף כל כך הרבה יותר דברים לפעמים מאשר צליל קצר של קול שהיא שולטת (בערך) עליו. צליל אחד שקל יותר לשלוט בו, מאשר אלף אברים שונים שמתרחבים ובעיקר מתכווצים כמו אלף תזמורות. הקול שלה, כך הרגישה, הוא לא הכלי הנגינה היחידי שברשותה, כי כל הגוף שלה הולם כמו תופים, הריאות שלה פועלות כמו אקורדיון, יש לה כאב ראש כמו חצוצרה, וטיקים לא נוחים בתזמון של מישהו שמדי פעם מכה במשולש.

כל הנסיעה עברה מבלי שיגיד לה מילה, למרות שכל רגע היה עשוי והייתה אופציה כזו. היא ניסתה לצאת מהאוטו מהצד שהוא לא הצד שלו ולהמנע לגמרי משדה הראייה שלו. ואכן, נדמה שלא הבחין בה בכלל, אם כי היה חייב לדעת, פשוט כאיזשהו פרט משנה, שהיא איפשהו בסביבה שלו, כיוון שהיו באותו חלל מצומצם יחד ברכב.
ההורים שלו הגיעו באוטו נפרד עם חברים אחרים. היה לה קשה להתיק את המבט מהם ולא לנסות לנחש איך הם ההורים שלו בדיוק ומה שונה וקסום בהם, מנסה לייחס חשיבות לכל פרט קטן. אם היא לא יכולה להסתכל עליו, אז שלפחות תסתכל עליהם, צריך להיות בנם משהו שמזכיר את הקסם שלו, כי הם יצרו אותו באיזשהו צורה, גם אם הצורה הזו היא עדינה ביותר.
בטיפוס שביצעו על איזשהו הר היה לה קשה לא לשים לב איפה הוא כל הזמן, למרות שלפעמים קצת איבדה את המיקום המדוייק בגלל הקושי הפיזי. במהרת הנטיפים היה די חשוך ולעיתים היא פחדה שמי שעובר לידה היה הוא, למרות שהיא ידעה שהוא איפשהו קצת מאחורה עם אח שלה ועוד נער קצת קטן מהם.
למעשה היא התחילה אפילו קצת לחשוב שזה יהיה מבאס לצאת מהטיול הזה, כי אז היא לא תוכל להרגיש שוב בקרבתו ולשחק משחק של מיקומים, אבל שיכנעה את עצמה שלצאת מאזור הסכנה הוא באמת הכי לטובה שיש.
במערת הנטיפים היה איזשהו קטע שבו היה מספיק מקום לכולם וביצעו עצירה, כל אורות הפנסים היו מכוונים במעגל הגדול שנוצר ולכן היה מספיק אור על כל האזור שלה. מרחוק יחסית היא יכלה לראות אותו עומד יחד עם אחיה, מחייך, מביט לאיזשהו נטיף מעליהם. תחושה מתוקה מתוקה השתלטה עליה ולפתע היה לה קשה שלא להרגיש אושר. הוא כל כך שמח, כל כך מרוצה, כל כך שליו, כל כך אוהב, היא רוצה ליזון מהאור הזה ולהיות בדיוק כמוהו, כמו במעין טרנס מוזר ושמחה טהורה שנמשכת לעד. הנטיפים מאחוריו, מה שלבש, המבט ההרפתקני, האופן בו דאג לחבריו שיהיו תמיד בסביבה ושלא יפלו, האופן החיובי בו ראה דברים, האור בעיניו, כל אלה גרמו לה להנמס ולהרגיש חום נעים שקצת סתר את החרדה שלה להתקרב.
כשהם יצאו מהמנהרה וכבר לא היה חשש כלשהו שיפנה אליה, כיוון שהיו שם די והותר אנשים והיא כבר כמעט הרגישה בטוחה לגמרי שהיא בלתי נראית, הוא ניגש אליה. האצבעות שלה עצרו בעודה מנסה לפתוח את התיק שעל ברכיה. הוא שאל אם יש לה מים. האירוניה לא הספיקה להכות בה.
היא גמגמה, אמרה כן, ונתנה לו את הבקבוק, לא נושמת. היא לא רצתה להריח את הריח שלו. למעשה, ההערצה שחשה הפכה מהר מאוד לשנאה, והיא רק רצתה שיעוף משם ונאחזה בשינאה הזו. היא הסתכלה למקום אחר וכל פעם שנאלצה להביט בו או לשים לב שהוא שם התמלאה בשינאה הזו רק יותר.
"תודה." הוא אמר והגיש לה בחזרה את הבקבוק.
היא לקחה את הבקבוק חזרה רק רוצה שהוא יעלם משם. היא תהתה אם הוא שם לב לכך והרגישה קמצוץ של צער.
"זה היה מסלול מאתגר." אמר לה.
נדמה היה שאם הפגינה שנאה כלפיו הוא לא שם לב לכך. היא הרימה את מבטה וראתה אותו מחייך. מחייך, כאילו הוא לא יכול לראות שינאה, כאילו היא חלק מכל העולם שהוא אוהב כל כך.
היא הנהנה בלי לומר כלום, מקווה שיסתלק כי כעת הדופק שלה התחיל להאיץ והיא לא הייתה בטוחה אם יחדול אי פעם מן תהליך ההאצה.
למרות הגסות שבתגובה המעטה, הוא פשוט המשיך. הוא דיבר על המסלול והיא שיננה כל אחת מן המילים שלו בעל פה, נראית אולי סובלת, מתפללת שיעזוב כבר.
כשהוסיף "חבל שאנשים הם לא קצת יותר מגובשים, הייתי רוצה לדבר עם כולם." עיניה עלו אליו.
הוא הוסיף לחייך.
האם יכול להיות? האם שמעה טוב? הוא מדבר אליה. אם כך הדבר, הרי האם יתכן שהוא רומזר שהיה רוצה קצת יותר לדבר איתה? פניו היו נראים חבריים. לפתע, לפתע בכלל לא היה לה אכפת יותר אם הוא בעניין שלה או לא. לא היה לה אכפת בכלל מה הוא רוצה ממנה, או אם הוא רוצה ממנה משהו. היא רק ידעה, היא רק ידעה שהיא חלק מהעולם שהוא כל כך אוהב. ועכשיו היא מרגישה יותר טוב.

עכשיו, היא חושבת, כשהיא הולכת ברחוב ומביטה בעלים יפהפיים של פריחה נוחתת מסביב, היא גם יכולה לחיות בעולם הזה. בעולם שלו. וזה לא משנה איפה הוא, כי היא התאהבה במשהו שהוא לא בהכרח הוא.