הפסקת עישון

אלה נשענת על הקיר הישן. כזה שהיה לבן פעם, וכעת מלא בגרפיטי, לכלוך וסדקים. כזה שתמצאו בכל שכונה ישנה. זה המקום הקבוע שלנו. הידיים שלה משולבות ובין שתי אצבעותיה היא מחזיקה סיגריה כבויה.
תווי פניה הקשוחים לא מסגירים שום רגש. "מה את עושה?" אני שואל. היא לא עונה, רק מתכופפת לתיקה שמונח על הספסל לידנו, זה שאני מתיישב עליו. אלה הופכת את תוכנו בידיה. אני מחכה, יודע שכשאלה נואשת, היא פונה אליי. "יש לך אש?" אני טופח על כיסיי. בכיס האחורי יש מצית. אני מושיט לה אותה, היא מנסה לחטוף לי אותה מהיד, אבל אני מחזיק בה חזק.
היא מושכת חזק יותר, "די, עומר" היא אומרת. אני רואה צל של חיוך בין זווית פיה, שנעלם מהר מידי. אני משחרר את אחיזתי. היא תופסת במצית בחוזקה עד שפרקי האצבעות שלה מלבינים, כאילו מפחדת שאקח לה אותה שוב. היא מנסה להדליק, אבל האש נכבית לה שוב ושוב בגלל הרוח, זאת שמעיפה את השיער הכהה שלה לכל מקום, זאת שגורמת לה להיראות כל כך יפה עד שהיא נראית כמו חלום מזוין. היא מדליקה את הסיגריה, מחפה בידיה על האש מפני הרוח.
אלה שואפת שאיפה ארוכה ממנה, ואני רואה כיצד כתפיה יורדות מטה, כיצד פניה מתרפות לאט, עם כל נשיפה. היא מתיישבת לידי, ואני מנסה להיראות כאילו לא אכפת לי שכל העשן עף בכיוון שלי. "רוצה?" היא שואלת, מושיטה לי את הסיגריה. אני מניד בראשי, עדיף לתת לה לגמור את הסיגריה הראשונה של היום לבד.
כשהיא מסיימת, אלה נעמדת, ואני מרים את מבטי. היא זורקת את הסיגריה על הרצפה, מועכת אותה עם הנעל, בתנועה שלמדה מאיזה סרט ישן. היא מהדקת חזק יותר את מעיל העור המרופט שלי שהיא לובשת אל גופה. אלה מסתובבת אליי, הפנים שלה אדומות מהקור. היא מחייכת, עיניה נוצצות. אני מכיר את החיוך הזה, איזה רעיון מטורף עלה בראשה. "מה עכשיו?" אני נאנח.
אני רואה כיצד החיוך שלה נעלם למשמע האנחה שלי. "סתם חשבתי על משהו ממש מדהים שאפשר לעשות, אבל אם אתה לא רוצה, לא צריך…" היא משפילה זוג עיניים חומות, יודעת שכמו תמיד, זה יעבוד עליי. אני אוחז בידה "אלך אחרייך לאן שתלכי".