הפסקת לדבר
"למה את בורחת?" שאלתי אותה.
"זה לא נקרא לברוח, אני בסך הכל עושה הכל כדי שלא להיתקל בך." היא ענתה ביובש.
"זה עדיין נקרא לברוח, או להתחמק או איך שלא תרצי לקרוא לזה." היא הסיטה את עיניה והתחילה להתרחק.
"חכי," עצרתי אותה. "בבקשה, אני רק רוצה לדבר." היא הביטה בי, אבל עיניה לא הביטו בי באמת, אלא במשהו אחר.
"אני מצטערת, אני לא מרגישה שאני יכולה להביט בך. אני יודעת שאנחנו תמיד מדברים, שאתה אף פעם לא אכזבת אותי; אך אני לא יכולה. יותר מידי כואב לי…"
"אז תשתפי אותי! כבר אמרתי לך שאין טעם בכך שתבכי לבד. אני רוצה לעזור לך." ידיי התלפפו סביב זרועותיה והכריחו אותה לפנות לכיווני.
"לא…" היא לחשה. "אל תכריח אותי. אתה יודע שבסוף אדבר, כזו ההשפעה שלך עליי. אני לא רוצה, אני לא רוצה להיזכר במילים ההם שהיא אמרה, הקול הארסי שלה והמבט האכזר." הרפתי ממנה מבלי לשים לב והיא מיהרה לכסות את עיניה. "אני רוצה שתלך," היא אמרה בין הדמעות.
"אני אדבר איתך מחר." היא לא חיכתה לתשובתי אלא הסתובבה ומיהרה להתרחק ממני.
"אבל את תמיד אומרת את זה," לחשתי לעצמי, כאילו שהיא תשמע. "את כבר מזמן הפסקת לדבר איתי על כל מה שהיא מעוללת לך. את כבר מזמן החזרת את קליפת המגן שלך ועטפת אותה סביבך, מונעת ממני לחדור ולהרגיע שוב." הסתובבתי והבטתי לכיוון בו נעלמה. "את כבר מזמן הפסקת לדבר."
תגובות (2)
נו ספיר,מה אני כבר יכול להגיד?את כותבת מושלם.לכתיבה שלך יש ז'אנר משלה.אני חושב שאת פיתחת סוג חדש של כתיבה.'כתיבת ספיר'.וזו הכתיבה שלך,שמייחדת אותך.
את כותבת כל כך יפה,כל כך טוב,שאני מדרג 5 ^^
מסכימה עם אופיר במאה אחוז!!!
את מדהימה. הכתיבה שלך נוגעת ללב, וכמה שהיא עמוקה- ככה היא "פשוטה". לא מכבידה אלא פותחת את הראש. פשוט לצלול לתוך מה שאת כותבת.