הפסנתרן של הגשם

הוא מעולם לא אהב את השם הזה, אבל הוא היה מתבקש. ככל הנראה. הם קראו לו הפסנתרן של הגשם מאז הפעם ההיא שהוא יצא לעמוד על הגג, והצליח להוציא לשם את הפסנתר. אף אחד מעולם לא הבין איך הוא הצליח, כי הוא היה קטן מדי.
הוא ניסה לאמר להורים שלו שהיו אנשים שעזרו לו, אבל לפני שהם האמינו לו באמת הם הספיקו למות. אז אף אחד לא האמין לו יותר, והפסנתרן של הגשם ישב על הגג וניגן על הפסנתר שלו, ממש כמו הכנר היהודי ההוא.
הפסנתרן של הגשם לא היה יהודי, כמובן. הוא פשוט לא היה גדול מספיק כשההורים שלו מתו, והוא אף פעם לא שאל. בעיקר בגלל שלא היה לו את מי לשאול, אז הוא המשיך לשבת על הגג והתנהג כאילו שום-דבר לא קרה, אבל הפסנתרן לא באמת היה חבר של ההורים שלו, או בכלל, אז זה באמת היה קצת כאילו שום דבר לא קרה.
אז הוא ישב וניגן. הוא ניגן את מוצארט ובאך, כשהוא היה קטן. כשהוא היה בן שמונה נפלו עליו תווים של שופן, והוא ניגן גם אותם, כי זה היה נחמד. הוא ירד מהגג בשביל לחפש עוד שופן, כי הוא חשב ששופן זה נחמד. הוא הסתובב ברחוב והסתכל על כולם ולא דיבר, וכולם הסתכלו עליו חזרה ולא דיברו. הוא הלך ברחוב ההוא עד שהוא מצא פסנתרן אחר, בתוך חנות אחת. הוא היה מאחורי הזכוכית, והפסנתן הסתכל על הזכוכית הרבה זמן עד שהוא ראה את הדלת. הוא לא היה ברחוב מאז שההורים שלו מתו, אז הוא שכח.
הוא פתח את הדלת וצלצול הפעמון, שזייף, הכאיב לו באוזניים. הוא התנהג כמו ילד גדול ולא סתם אותן, ופשוט הסתכל על הפסנתר והתקרב אליו, מצמיד עקב לאגודל. הוא הסתכל על הזקן, שהסתכל עליו בחזרה, ולא אמר כלום. הוא הסתכל על התווים, שלא הסתכלו עליו, וגם להם הוא לא אמר כלום. הוא הסתכל עליהם עוד קצת, ולמרות שהוא לא ידע מי כתב אותם, הוא לקח את התווים. הוא הסתכל על הזקן, שהסתכל עליו חזרה, ולא אמר כלום.
אף אחד לא אמר שום דבר לפסנתן של הגשם. מאז אותו היום, שבו הוא ירד לרחוב ואף אחד לא אמר לו כלום, הוא היה הולך ונכנס לכל מיני מקומות. הוא היה פותח דלת של מאפייה, וככה הוא הריח לחם. הוא לא אכל הרבה, אז זה לא הפריע לאף אחד. כשהוא היה גדול בשביל הבגדים שלו, הוא לקח מכנסיים חמים וחולצה ארוכה עם כפתורים, שהוא לא הצליח לסגור לבד, אז הוא פשוט לא סגר.
ככה הוא גדל, הפסנתרן של הגשם. הגשם היה יורד, והוא היה יושב לו על הגג ולא עושה כלום חוץ מלנגן שופן. הוא למד גם לקרוא, כשהוא הבין ששופן כותבים ככה, ומוצארט כותבים ככה – אז הוא כמעט הבין. והוא המשיך לנגן שופן על הגג, וכל האנשים בעיר היו שמחים קצת יותר, כי גם כשירד גשם הם הצליחו לשמוע את הפסנתרן של הגשם שניגן להם את שופן מהגגות.
ויום אחד היה שיטפון. והזקן שפעם נתן לפסנתרן של הגשם את התווים שלו בדיוק יצא לרחוב, למרות שהיה שיטפון, הוא פשוט הרגיש שהוא צריך לצאת, כי הפסנתרן של הגשם לא ניגן באותה הסערה. הוא הלך ברחוב בשקט, בלי לדבר לאף אחד, לאיפה שתמיד ישב הפסנתרן של הגשם. הוא הרים את הראש, למרות שהעצמות שלו חרקו, והסתכל על הגג. הוא לא ראה שום דבר, אז הוא המשיך ללכת. הוא זכר איך הפסנתרן טיפס על הגג בפעם הראשונה, אז הוא המשיך ללכת.
הוא לא היה צריך ללכת הרבה. הוא נעצר לפני המאפייה, שהפסנתרן של הגשם היה אוהב להריח בה את הלחם. הוא ראה שם את הפסנתרן של הגשם, את עורו החיוור ושיערו הצהוב, עיניו הכחולות להפליא היו לבנות, והאיש הזקן יכול היה לראות, דרך חולצתו הלא-מכופתרת, את צלב הקרס החרוט על בטנו.