הפיצה,המאפיונר,והאייפון.

השעה הייתה.אחת עשרה וחצי בלילה והייתי רעב מת.והמקרר היה ריק,אז החלטתי להזמין פיצה.דפיקה בדלת כעבור שמונה דקות.מה? לא יכול להיות שהם
כלכך מהירים.אמרתי לעצמי.פתחתי את הדלת אבל מה שעמד שם לא היה שליח.ולא הייתה לא פיצה הדבר היחיד שהיה לו זה אקדח ופרצוף מוכר,לקח לי זמן לזהות אותו אבל אז נפל לי האסימון.זה ההוא מהעיתונים.זה שלא מפסיקים לדבר עליו.הוא כיוון לי אקדח לפרצוף.הוא הזיע כלכך והיה נראה לחוץ.הוא התקדם לעברי במהירות ואני הלכתי אחורה כמעט משתין במכנסיים.הוא סגר את הדלת.והורה לי לשבת
"תראה אני יודע מי אתה,אבל אני לא יודע…"."תסום תפה" הוא צעק עליי.ברגע אחד החוורתי.והתחלתי להזיע גם אני.הוא הסתכל בחלון כל הזמן והיה לחוץ
כמה דקות אחרי זה שמעתי ניידות למטה.ואז כבר הבנתי תסיפור המשטרה רודפת אחריו.אבל הדבר היחיד שלא הבנתי,זה מה הוא עושה אצלי בבית.מאפיונר עם מיליונים בבנק.בורח מהמשטרה והמקום היחיד שהוא מצא להסתתר,זה אצל בחור בן 23 בדירת חדר ועם מינוס מטורף בבנק?."אתה יכל להגיד למה דווקא אצלי..".הוא טען את הנשק ושמעתי קליק."אני יכל להרוג אותך עכשיו,ואז כבר לא תהייה דייר בדירה הזאת,זה יפתור תבעיות לשנינו." "מה פתאום זה לא מפריע אתה יכל להשאר כמה שאתה צריך,רוצה קפה?".ניסיתי לרכך את העיניינים.הפרצוף המפחיד שלו לא השתנה."יש לך מטען לאייפון?".הסתכלתי עליו."מה?".הוא כיוון את האקדח לפרצוף שלי הפעם יותר קרוב."אני לא אחזור על זה עוד פעם"."בחדר מימין".אמרתי בקול רועד.הוא ניגש לחדר
סרקתי את הסלון מחפש משהוא,לתקוף איתו.הדבר היחיד שראיתי היה,השלט של הטלוויזיה.ועיתון מהבוקר.אבל זה לא משנה גם אם היה שם משהוא מועיל כלכך פחדתי לזוז שלא הייתי עושה כלום גם אם היה לי נבוט בידיים.הוא חזר עם המטען.ותקע אותו בשקע בסלון ליד הטלוויזיה.הוא ישב מולי בספה ולא הפסיק לכוון אלי את האקדח,כאילו שבכלל יכלתי לעשות משהוא.פתאום שמענו מישהוא דופק בדלת."קום".הוא הורה לי בלחש."איפה אני יכל להתחבא פה.המילים נבלעו לי.לא ידעתי מה להגיד הוא הלך לחדרון שמאחורי המטבח וסימן לי לפתוח את הדלת על הידיים.פתחתי את הדלת לשני שוטרים.בחור קירח עם קרס.והשני שרירי ונמוך."תתחיל לסרוק תבית.הורה הקרח לבחור השרירי.יש שימצאו תבן זונה הזה.חשבתי לי בלב.ראיתי תשוטר סורק את כל הבית לבסוף הוא הגיע לחדרון שמאחורי המטבח הייתי בטוח.שניצלתי כשהוא בא לפתע ודיווח שאין כלום."טוב זה קומה אחרונה נשאר רק הגג".הוא הודיע לשותף שלו.הלב שלי נפל לתחתונים בחזרה.סגרתי תדלת כולי רועד.הוא יצא אל הסלון בצעדים קטנים עם אקדח מכוון אלי.ולא אמר כלום רק הורה לי לשבת בחזרה לספה.לפתע שמענו עוד דפיקה.פתחתי את הדלת,שיט חשבתי לעצמי זה היה השליח פיצה.מפה לשם גם השליח הפך לבן ערובה.אם אפשר לקרא לזה ככה
השליח.נער מסכן בן 17 שלא יודע מה נפל עליו,היה יותר מבוהל ממני באיזה שהוא שלב הוא כבר התחיל לבכות.ולא עזר שהמאפיונר כיון עליו את האקדח.הוא עשה את זה כלכך הרבה.שהתפלאתי איך לא נפלט לא כדור בטעות.נשאר משולש אחד בפיצה את רובם הוא אכל."תאכל את האחרון".הוא אמר לשליח."אני לא…רע..".הוא היה כלכך חיוור ובקושי הצליח להגיד משהוא."לא נראה שהוא רעב".אמרתי מנסה להציל אותו."שאלתי אותך".הוא סינן לעברי בעיינים כועסות.
"קום תבדוק כמה אחוז יש באייפון.".קמתי ובדקתי
"27".אישרתי לו."חרא מטען".הוא זרק לעברי.חייכתי אליו.בחיוך אדיוטי.לפתע צליל של הודעה.הוא כיוון אלי תאקדח.(האמת שנמאס לי מזה כבר עדיף שירה בי מאשר שיעשה את זה כל פעם,זה מתחיל להציק)."תקרא אותה."בוזלגלו.יצא עם הטויוטה האפורה.איפה אתה?".הוא חטף ממני תפלאפון .וחייג(ולא הפסיק לכוון תאקדח.נמאס לי בסוף אני אקפוץ מהחלון,אם הוא לא יפסיק.)."בוזגלו.אני צריך שני מקומות פנויים בטויוטה".העפתי מבט לשליח הצעיר,שקפא ובהה ברצפה.מבוהל.מסכן חשבתי לעצמי מילא אני.אבל לסיים ככה את החיים בגיל 17 רק בגלל שמישהוא דפוק כמוני הזמין משלוח של פיצה וזה נפל עליו.בטיימינג הכי גרוע שיכל להיות.יצאנו אחרי חמש דקות.וחיכינו מאחורי הביניין שלי.בסוף הטויוטה האפורה הגיע.נכנסו אליה.בטח עכשיו יקחו אותנו לאיזה שדה פתוח כמו בסרטים חשבתי לעצמי.בזמן שצפיתי בנוף שחולף מתוך חלון המכונית.הגענו ועצרנו מול מפעל מיושן.לפי איך שהוא נראה פעם בטח יצרו פה.ברזלים.המאפיונר.והנהג."בוזגלו".הובילו אותנו לתוך מחסן ענק."יש לך פה כרטיס אשראי?".מה מה הם רוצים עכשיו לרוקן את כל הכסף שאין לי."מה זה יעזור…אנ..אנ..אני…אני במינוס..ו…"התחלתי לגמגם שם."מעניין לי תתחת הצרות שלך."הוא הוא צעק עליי".אים הספקתה להכיר אותי,אתה בטח יודע שאני לא אוהב לחזור על כל דבר פעמיים".הוא אמר וכיוון אלי את האקדח.קרוב קרוב.עד שכבר הרגשתי את הקור של המתכת הקרה על המצח.נוצאתי את הארנק ונתנתי לו את האשראי שלי.הוא צעק עלי ועל הילד לרדת על הברכיים.דבר האחרון שאני זוכר.זה הבזק של אור,וקול ירייה.יומיים אחרי זה התעוררתי עם תחבושת בראש.כנראה ניתחו אותי.לא יודע מה קרה לשליח.ואין לי מושג מה הייתה כל ההזייה,הזאת.קצת הטרידה אותי השאלה מה בכל זאת גרם לו לדפוק אצלי בדלת.אחרי שהישתחררתי מבית החולים.הלכתי לבנק להזמין כרטיס אשראי חדש.אבל בחיים לא ציפיתי שיקרה מה שקרה."זה אמיתי לגמרי,אבל התורם לא רצה לחשוף את הזהות שלו".ישבתי מול מנהל הבנק שלי עם פה פעור מנסה להבין.אצלי בחשבון הופקדו לא פחות ממיליון.ארבע מאות חמישים ושתיים שקל.בטח אני בטיול להודו ועישנתי משהוא.שגורם לי לפנטז את כל זה,או שלקחתי סמים במסיבת טבע ואני חולם את זה בזמן שמסביבי עוד 100 מסטולים מהתחת חולמים חלומות דומים.רק יום למחרת כבר השתכנעתי.שזה נכון.בעיקר בגלל ידיעה בעיתון .
מקום המסתור של המאפיונר.כנראה נחשף והוא נאלץ להחליף מקום באמצע מרדף עם שוטרים.המכונית שלו כנראה התנגשה בעמוד התילקחה.ובסוף התפוצצה כשהנהג והמאפיונר עדיין בפנים.השוטרים סיפרו שמצאו בכיס שלו כרטיס אשראי.אבל הוא נשרף כליל ושחור לגמרי ולא ניתן לראות פרטים על בעל הכרטיס.מאז בכל פעם שאני מזמין פיצה יש לי חלום קטן שמאפיונר ידפוק לי בדלת
ויגנוב לי את כרטיס האשראי…..