הפארק אפוף הזיכרונות

הרוח נשבה ולקחה עמה את כל היסוסיי. פתאום קיבלתי תשובה חדה וברורה, המורה לי מה לעשות. כמו הנדנדה המצווחת שבפארק הנטוש בו צפיתי, התנדנתי בין שני הקצוות. זה היה הפארק בו ביליתי חלק ניכר מילדותי. זכרונות שפרחו מזכרוני לפני שנים, צצו ושבו במוחי. אני וחברי הטוב איליי, מתגלשים במגלשה. אמי יושבת על שמיכת פיקניק ומקלפת תפוז. אני נופלת ופוצעת את הברך. אבי מנדנד אותי על הנדנדה.
כל כך הרבה זכרונות שמחים וצבעוניים, למקום שעכשיו אפור ועצוב. התקדמתי לעבר המגלשה, נואשת לחקוק בזכרוני כל פרט ופרט מהפארק.
בזווית עיני ראיתי רפרוף בין השיחים. לרגע עלתה מחשבה במוחי, שמא אולי נשמתו של איליי הגיעה לפארק, כדי למנוע ממני לבצע את משימתי?
בדחף של הרגע, התקדמתי לעבר השיחים, נחושה לברר אם זה אות משמיים.
הצצתי מאחורי השיחים, וכמו שידעתי, ואפילו חששתי, מקומי הוא לא פה. מעוצבנת, מתוסכלת על כך שאפילו בדקות האחרונות של חיי, אני נסמכת ומקווה לדברים שידוע שלא יקרו.
עוד זיכרון שב אליי.
אני מתקדמת לעבר הפארק, אחרי ריב קשוח עם הורי, על כך שאני צריכה להשקיע יותר בלימודים, לשנות את סגנון הלבוש הגותי שלי, להכיר חברים יותר טובים, ובקיצור, להיות מישהי אחרת.
התקדמתי לעבר הנדנדה, ועל הנדנדה ראיתי זוג מתגודד. גיחכתי לעצמי, טיפשים.
"איליי, בוא נעבור לבית שלך," שמעתי בין גניחותיה של הנערה.
איליי? איליי שלי? מתמזמז עם תמי, הנערה האידיאלית, כמו נער בתיכון. פחחח, חשבתי לעצמי, אנחנו באמת נערים בתיכון.
"טוב, בואי," הוא קם בקפיצה, נחוש לבצע את תוכניתו הלילה. היא קמה אחריו, והחלה ללבוש את חולצתה בחזרה. "מיי?" מה את עושה פה?" איליי שאל, וגם עם החושך, ראיתי את ההבנה בעיניו. הוא יודע. הוא מכיר אותי. הוא מכיר את הוריי. "איליי, בוא, קר לי כבר," תמי צייצה, והחלה לפסוע לכיוון רחובו של איליי.
הפנתי להם גב, והתיישבתי על הנדנדה בכבדות. כבר הרבה זמן שחשבתי שאיליי שלי, שאנחנו ניהיה בסוף ביחד.
הזיכרון נעלם כמו שהוא בא. התקדמתי, בצעדים נחושים עוד יותר.
לזיכרון הבא, כבר הייתי מוכנה. איליי בא אל ביתי, שיכור וסוער. תמי נפרדה ממנו והוא שבור, אז הוא בא אליי, האלטרנטיבה. רק שאני, כמו טיפשה, המשכתי להאמין שזה יעבוד בינינו. הייתי אדישה כלפיו, יודעת שזה יעבור לו. כאשר הוא אמר שהוא הולך הביתה, לא התנגדתי, כי בכל זאת, הוא נתן לה את ליבו, כאשר אני מושיטה את ליבי על שתיי ידי לפניו. הוא הלך, וממש כמה שניות אחרי עזיבתו, שמעתי את חריקת הבלמים, ואת הבום שאחריו. רצתי לראות מה קרה בלב פועם מאימה. הילד שלומד איתי בכיתה, זה שאני מנצלת כדי שישיג לי סמים, הגיע לקבל את תמורתו, ובגלל שהוא היה שיכור, הוא פספס את איליי, ו…זהו.
מאותו רגע, תכננתי את הרגע שבו אני ואיליי נתאחד. לא משנה איפה, העיקר שנתאחד.
הזיכרון נעלם. התיישבתי על הנדנדה, והוצאתי את הסכין מכיסי. תיכננתי את הרגע הזה יותר משנה, והנה הוא בא. לא הייתי צריכה לדאוג מילדים קטנים, הרי ישנו פארק חדיש יותר, וזה שאני נמצאת בו, יהרסו בעוד 24 שעות. אחזתי בסכין. מכוונת אותה לצווארי, ועשיתי את זה.
לא מצאתי את איליי בשמיים. כנראה שהגיע לגן עדן.