העשן השחור שלי

החושה הזו, כשאתה מרגיש חלול וריק, כשאתה בוכה כל פעם שאתה מנסה לחייך ואפילו לא יודע למה.
התחושה הזו כשאתה מרגיש טיפש, חלש, כשאתה שונא את עצמך.
התחושה הזו שנדבקת, שלא עוברת, ומלווה אותך בלילות.
התחושה שתרדוף אותך בכל פעם שתרגיש משהו, אז אתה פשוט תברח מכל רגש.
התחושה הזו שמבודדת אותך מכולם, מחברים, ממשפחה.
התחושה הזו…
אם הייתי צריכה לאר איך היא נראית הייתי אומרת שהיא נראית כמו עשן שחור שממלא אותך, ואתה מקיא אותו החוצה אבל זה רק גורם לו להתפשט בתוכך יור. המרכז שלו נמצא בבטן, לא בלב, בדיוק בקו שמחבר בין החלק התחתון של הבטן לחלק העליון. התחושה הזו שוברת אותך. אתה מקיא אותה, בוכה אותה, מנסה לקרוע אותה החוצה מהגוף, אבל האצבעות שלך רק עוברות בתוך העשן הזה.
התחושה הזו היא לא התחושה שהרסה אותי, ולא התחושה שהרגה אותי.
התחושה הזו היא זו שנתנה לאצבעות שלי כוח לכתוב את המילים האלו, היא זו שחיזקה אותי, שעזרה לי להתגבר.
העשן עדיין בפנים, והוא שחור ואפל, אבל הוא לא רק עשן שמכביד עליי לנשום, הוא עשן הלהבה הבוערת בתוכי.
אין עשן בלי אש, ואין אש בלי עשן, אז אני מודה לעשן שלי שהביא אותי עד לפה.