העצים

העצים לחשו לה סודות.
היא הייתה נוהגת ללכת בין העצים, להרים את מבטה וללחוש להם, לשאול אותם מה לעשות. היא תמיד רצתה לטפס מעלה, אבל הם תמיד הזהירו אותה שלמעלה יש סודות שלא רוצים להחשף. כאלה שיכולים לפגוע בילדה שהם בחרו.
השיער שלה תמיד היה מלא בפרחים ועלים, וכל עצים שראו אותה היו מחייכים באיטיות למראה הצבעים הבוהקים ששזורים בשיערה ונותנים לה לדבר איתם. כשהיא גדלה, היא נתנה לעץ לקלוע לה צמות. היא אהבה את העצים, כולם ידעו את זה. היא אהבה את העצים מאוד.
הם היו גדולים ומבוגרים, והיא הייתה קטנה וצעירה. היא מעולם לא יכלה להגיע לפירות שלהם, אבל היא גם הפסיקה לבקש שיפילו לה פירות – הם אמרו לה, שיש שם סודות שלא רוצים שיגלו אותם. היא תמיד הייתה מחייכת ואומרת שסודות בכלל לא מגלים, גם אם הם רוצים להתגלות, כי אז הם לא סוד.
היא אמרה שהסודות לא מבינים, שגם אם הם רוצים שיגלו אותם, זה לא יקרה. הם פשוט לא מבינים שאם יגלו אותם, הםא לא יהיו עוד. היא אמרה שהיא הבינה את זה כשהיא גדלה קצת, כשהיא הבינה שהיא סוד. היא תמיד ניסתה לדבר לסודות שהחליטו לרדת מהעצים, אבל הם אף פעם לא הקשיבו. היא התחילה לקרוא לזה שיגעון הסודות.
היא ראתה גם עצים שנפלו מהם כל הסודות. הם אמרו שזה מה שקורה כשכל הסודות שלהם כבר לא סודות, והיא הייתה יושבת למרגלותיהם ובוכה על הסודות שנעלמו, שחלו בשגעון. היא ידעה שאף אחד לא רוצה למות. כל פעם שהיא הייתה רוצה סוד נופל, היא הייתה תופסת אותו ומנסה לשכנע אותו לא ללכת. הם לא היו מקשיבים לה, הם היו בשגעון סודות. הם היו מספרים לה את הקול בקול כל-כך חזק שכל הסודות והעצים האחרים גם היו שומעים. היא הייתה בוכה קצת כשהם היו ממשיכים ליפול, כי ביער כל הסודות מכירים את כולם, וזה לא ממש מפריע להם כי עלים ועצים לא יודעים להבין סודות כמו שצריך.
יום אחד החלו ליפול העצים. קודם נפל האחד שהיה כמעט באמצע, והיה לו גזע אדום ופעם הייתה עליו מושבה של סודות-מדינה מכל העולם. העצים שלידו פחדו, אז היא ישבה וניסתה לנחם אותם. אבל במהרה העצים האחרים התחילו לצעוק שכל העצים נופלים, ודי מהר היא עברה לרוץ בינהם ולנסות לנחם ולחבק את כולם בשביל שלא יבכו. היא חשבה שאולי זה בגלל שהם מתגעגעים לסודות שלהם. היא גם התגעגעה קצת לסודות, כולם נעלמו, היא בקושי זכרה את שמותיהם, למרות שהיא הבטיחה להם לפני שהם ברחו מהידיים שלה שהיא תזכור אותם תמיד, כדי שהם לא ימותו. אבל היא לא הספיקה לחשוב הרבה זמן, כי כל העצים בכו שוב כשעוד עץ נפל, ועוד אחד, ועוד אחד. לפני שהיא שמה לב, כל העצים סביבה נפלו כמעט, רק אחד נשאר. הוא היה העץ שקלע לה צמות. הוא היה העץ שגידל עליו את הסודות היחידים שנשארו ביער.
"קחי," הוא אמר בשקט והושיט אליה את אחד מתפוחיו.
"לא, לא, יש סודות שלא רוצים שיגלו אותם," היא אמרה, מגלגלת את צמתה המלוכלכת סביב צווארה. "אתה לא יכול לספר לי את הסודות שלך, עץ," היא אמרה לו בשקט. היא מעולם לא נתנה שמות לעצים, הם לא רצו כאלה. הם אמרו שכולם שווים.
"אבל אני לא שווה כשיש לי סודות, יקירתי," הוא אמר והפיל את הסוד בכל זאת.
וכשהיא הסתכלה עליו שוב, הוא היה עצוב, והדמעות שלו נזלו על האדמה.
"תשמעי את הסוד שלי, יקירתי," הוא אמר ודחף את הסוד לכיוונה. היא תפסה אותו בידה.
"כן, עץ," היא אמרה בשקט, השפילה את מבטה אל הסוד. "סוד, מה אתה רוצה?" היא שאלה את הסוד בשקט.
"תגני עליי, נסיכה," הוא אמר לה בשקט. "זה כל הסוד שלי, נסיכה," הוא נפל.