העמוד השמונה עשר ביומן המחשבות שלי

אני שואלת את עצמי המון פעמים.
איך אני יכולה לחיות?
איך אני יכולה לחיות במצב כזה של החיים, של מציאות מעוותת.
איך אנשים כאלה מסתובבים סביבנו שהם איום ממשי על החיים הנפשיים והפיזיים שלנו.
איך אף אחד לא קם ולא עושה משהו?
איזו מציאות זאת?
איך מצפים ממני לחיות בעולם כזה?
אני כועסת. אני כועסת על המצב שאליו הגענו.
אני כועסת שאנחנו מחוברים למסך ולא מסתכלים כבר אחד על השני בעיניים.
אני כועסת כי אנחנו הפכנו לשטחיים. אכפת לנו מה רואים על פני השטח ולא רואים את הנשמה שבפנים.
נכון, אני יכולה לכעוס עד מחר.
אך כולנו אמורים לכעוס.
אנחנו אמורים לכעוס שנערה נאנסת ע"י שלושים אנשים,
כן אנחנו אמורים לכעוס על המורה שהטריד מינית את התלמידות בנות השמונה שלו.
ואנחנו כן אמורים לכעוס שכל פעם אנחנו נכנסים למלחמות מיותרות ונשפך דם בגלל שנאת חינם.
אנחנו אמורים לכעוס שלא אכפת לנו מהסביבה שלנו שהולכת ומזדהמת גם סביבתית וגם אנושית
למה לנו לחיות ככה?
למה זה לא מכעיס את כולנו?
איזה עולם אנחנו רוצים להשאיר לדורות הבאים?
הבוטוקס והכסף יותר חשובים?
למה מרגיש לי שרק אני כועסת?

מי עוד כועס איתי…