העמוד השלושים ביומן המחשבות שלי

עולם של זבל, כל אחד רוצה עוד ויותר.
אף אחד לא אומר תודה על מה שיש.
אנשים אנוכיים, אכפת להם רק מהטובה של עצמם,
מתי הייתה הפעם האחרונה שראית את טוב האדם?
לוקחים ממך עוד חלק ועוד פיסה,
רוצים רק לנצל כל דבר,
ואת תמימה, חשבת שהם רוצים להכיר נטו אותך.
אז נתת להם לקחת ממך את הדברים הכי יקרים לך,
ואז הבנת שהעולם הזה הוא זבל,
בעולם הזה את לא תכירי מישהו שאכפת לו ממך,
נעלמה ההדדיות, החמלה וההבנה.
כל אחד בתחת שלו ורק מה שעושה אותו מעושר,
איפה האושר שכולם רוצים?
כולם רוצים להיות טרנדים,
מה דומה בכולם?
שהם עדר של אנוכיים,
כל אחד רוצה לדבר רק על עצמו בלי לשמוע את האחר.
מתי אמרת למישהו תודה שפתח לך את הדלת?
למה כל טובה שעושים היא מעל ומעבר?
אף אחד לא רוצה לתת מעצמו אבל קל לקחת לאחר.
לדרוס בדרך לפסגה נראה בסדר,
איפה האנושיות שכולנו חלק ממנה,
מתי באמת הסתכלנו לאחר בעיניים?
שאלנו באמת מה שלומו בלי להמשיך הלאה בלי לשאול.
הפכנו לרובוטים בלי רגשות,
מסתכלים דרך המסך ולא דרך העיניים.