העמוד השלושה עשר ביומן המחשבות שלי

באותו רגע אמרו לך שהגוף שלך הוא אינו הגוף שלך.
אמרו לך שמשהוא שהוא חלק ממך הוא לא בסדר, חלק ממך שאינך יכולה לשנות,
הוא את.
חלק מהמהות שלך.
ציינו בחקירה נגדית שהחלק שבך הוא "לא טוב" "אינו מקובל".
וכשהם אמרו זאת הם באותו זמן צרבו מתכת לוהטת על עורך ופצעו אותך קשות,
צילקו אותך.
התיכו בפנייך את הדברים שהם את כמשהו שהוא לא בסדר,
אך החלק הזה הוא חלק ממך, המהות שלך,
זאת את.
אז את לא בסדר?
את אשמה!
שוקעת בים של הרהורים, למה את לא בסדר ומה יכולת לעשות אחרת.
את מתחילה לשנוא חלק ממך.
עמדו בצד ושפטו אותך ואת היית על כיסא הנאשמים,
האשימו אותך על מי שאת ואת לא הבנת מדוע,
מדוע את יושבת שם?
אך פסקת השופטים הייתה לצד התביעה והם טענו שאת לא בסדר, שהמהות שלך לא נחשבת.
ואחרי פסקת הדין ירדת מכיסא הנאשמים אחרי שמצאו אותך אשמה בכל הסעיפים,
צעקת שאת לא אשמה, אך לאף אחד לא היה אכפת, למי אכפת?
למי אכפת ממך?
אז לקחת מתכת לוהטת וצרבת אותה על עורך