העמוד השישה עשר ביומן המחשבות שלי

מילים דוקרות כסכין,
סכין שחותך את הלב לפצע גדול ומדמם.
פוצע אותו שוב ושוב,
הלב מתרוקן מדם וחמצן.
במהרה בלי לשים לב הוא מפסיק לפעום.
שרוע על הרצפה,
שבור.
קרוע מבפנים,
הוא רק היה צריך חום ואהבה,
זוג עיניים שיסתכלו עליו, שלא בוהות במסך.
לא,
לא את המילים שיגרמו לו לוותר
לבד,
מדמם.
מי מרגיש לבד?
עוד כמה אפשר להיפגע מהסביבה?
למי עוד יש לב פצוע?