העמוד העשרים ושבע ביומן המחשבות שלי

קול שהרבה זמן לא שמעתי, קול שאומר את לא מספיק, את לא מספיק יפה, את לא מספיק חכמה, את לא
מספיק רזה, את לא מספיק בשביל אף אחד, את כלום ושום דבר. לא מגיע לך כלום, לא מגיע לך שיהיה לך טוב, לא מגיע לך שמחה ואהבה, לא מגיע לך שיעריכו אותך.
אני שואלת את עצמי למה? למה אחרי תקופה הקול הזה בא ואומר לי את הדברים האלה, למה הוא פתאום עוטף אותי בבועה שאומרת לי אל תנסי, אל תדברי כי כולם יצחקו עליך ויחשבו שאת לא מספיק טובה, הם יסתכלו עליך וישפטו אותך, הם יסתכלו ויגעלו מבפנים רק מלהסתכל עליך.
כל תא ותא בגוף מרגיש את הקול הזה, עובר כזרם חשמלי בכל שריר עצם ואיבר,
מסתכלת על עצמך במראה ואת רואה את עצמך בוכה, בוכה על כך שאת לא מספיק. מרוב שהאמנת לקול הזה את נהיית משועבדת לו, את נהיית בובה על חוט ועוקבת אחריו בעיניים עצומות.
את לא תסתכלי על מה כן עשית ועל הטוב שהענקת לאחרים. לא, את לא תסתכלי על הדברים היפים בך. לא את תסתכלי רק על מה שלא, וזה צובע את כולך בצבע אחד.
את חושבת שזה או הכל או כלום,
או שאת מושלמת או שאת לא.
את מחכה לרגע בו את תהיה מושלמת ורק אז את תהיה שמחה,
האם הרגע הזה אי פעם יגיע?
אי פעם אני אהיה מושלמת ואני אשיג את כל מה שאני חולמת עליו?
אני אהיה הילדה הכי יפה בגן?
אני אהיה הכי חכמה ומצחיקה שתמיד מחייכת?
ברגע שאני אשיג את כל מה שאני חושקת בו אני אקבל את עצמי באמת ובתמים?
על מה אני עובדת?
אני לא אהיה שמחה ומאושרת עם אני אשיג את הגוף שאני חושקת בו, את היופי שאני רוצה ואת הבן זוג המושלם.
אני רק ארצה עוד ועוד ואני בחיים לא אהיה מסופקת.
כי אני בחיים לא אקבל את עצמי, כל עוד אקבל את עצמי דווקא כשקשה, דווקא שלא קל ודווקא שהקולות האלה צצים ועוטפים אותי.
דווקא אז אני אקבל את עצמי.
כשלא קל.