העיר שלי

נשימות חמות מעלות אדים באוויר הלילה הקר.
פתיתי שלג קטנים נופלים בעדינות על הקרקע, מכסים אותה בשכבה רכה של לובן.
אני מאוהב.
גורדי השחקים מתנשאים מעל הרחוב, מפיצים את זוהרם הבוהק לכל עבר. המכוניות נוסעות בכביש, כל אחת ממהרת לכיוון אחר. אנשים במעילי חורף וצעיפים משאירים את טביעות רגליהם בשלג, משוחחים בעליזות בעודם צועדים לעבר יעד לא נודע.
הם כולם כל כך יפים.
אישה אחת גבוהה, בעלת שיער זהוב ומצח גבוה. גבר אחד מזוקן עם שיער פרוע ומקטורן. שתי נערות שהולכות וצוחקות בקול רם בעוברן. איש זקן ומכובד למראה בחליפה שחורה.
ולכל אחד ואחד מהם, לכל איש ואישה, לכל זקן וצעיר, יש סיפור.
חלק מהם יזכרו יותר, חלק פחות. כשאתה מסתכל עליהם ברחוב אין דרך לדעת. אולי מי שעבר מולך עכשיו הוא בעצם שחקן מפורסם שאתה לא מזהה, או סופר גדול שרק את השם שלו שמעת אבל אף פעם לא ראית תמונה שלו. אבל אולי הוא סתם רואה חשבון שמתוסכל מהעבודה שלו, או מוכר בסופר שרק הגיע לעיר ומחפש דירה קבועה, או עורך דין שאשתו בגדה בו והוא בורח למקום כלשהו, הכי רחוק שאפשר מהבית שחלקו כבר חמש עשרה שנה.
והשמים עדינים כמו זכוכית, והאדמה הקשה רועדת, והשלג הרך קפוא, ואור פנסי הרחוב חמים, והרגע קפוא בזמן, כמו זבוב שלכוד בענבר.
כל האנשים ממהרים, חיצים קטנטנים על מפה ענקית, וכולם במרכז של הרגע, אבל אף אחד מהם לא.
אני מאוהב בעיר שלי.