העונות מתחלפות מהר מדי

העונות מתחלפות מהר מדי, אני אומר לך, בן אדם. רק אתמול ראיתי, דרך השתקפות שעל המים, עץ מלבלב. עליו היו ורודים ויפהפיים, גזעו ושורשיו איתנים, וענפיו השתרעו עד קצות שדה ראייתי. חייכתי לראשונה מזה זמן רב. חשתי כאילו חזיתי בהבטחה מלאה בתקווה, מעודדת כמו טפיחה על השכם, מנחמת כמו חיבוק כנה. השתוקקתי כל כך לראותו בשיא צמיחתו, במלוא הדרו!

התקווה היא אם האכזבה, אני אומר לך, בן אדם. הערב חזרתי לאותו מקום ליד האגם. עץ בשל ומפואר לא המתין לי שם, לא ולא! היה זה עץ עלוב ונפול פנים: גזע נרקב, אליו היו מחוברים ענפים עירומים באופן מגושם. נדמה שבן-לילה עליו נשרו, והבטחתו התפוגגה כלא הייתה. אני, כמובן, הזדעזעתי. הייתכן שעץ צעיר, בקץ נעוריו, ינבול כך? מי ציפה לדבר שכזה? אז הבנתי שטיפשי היה מצידי, טיפשי ביותר, להניח שגורלו עתיד היה להיות אחר.

אך חלק ממני סירב להאמין שהטבע מסוגל להיות כה אכזר. מי שמע על אדם שהאביב דילג עליו? ישבתי שם וחיכיתי. אני לא בטוח למה; אך חיכיתי בכל מקרה. והנה, אור בצבץ דרך ענפיו הריקים של העץ. התמלאתי תקווה בשנית. האביב! הפריחה! עדיין לא מאוחר! מתחתי את זרועי, וכשכאבה ממש מתחתיה עוד קצת ועוד טיפה.

אך האור, רחוק מדי; ואת דרכי חוסמים אגם רחב, וענפים קוצניים, ורקיע אינסופי – היה זה אורו של הירח, גיליתי. אותו ירח קונדס ועז-פנים. אין גאולה, חשבתי אז – לפחות לא בשבילי. וכשפניתי ללכת, שמעתי קול מוכר אומר, "עדיין לא מאוחר". אמת, חשבתי, האביב עתיד לחזור. אך האביב תמיד נגמר בסופו של דבר, וכל צמח שב וקמל. אז מה הטעם בצמיחה? ומי ייאמר, ובהן צדק, שבאביב הבא העץ יפרח בחן דומה? שכן לכל דבר יש שיא שלאחריו התנוונות תמידית; או שמא אני טועה?

מוטב שאתענג על כל רגע שאוכל וזהו, קראתי בקול, משלים עם גורלי. אך הכאב – מה איתו? בשאר העונות הוא עדיין נושף על עורפי. הקול ענה בהיסוס, אך אני לא בטוח שתפסתי את דבריו, והוא מיאן לחזור עליהם. נאנחתי והבטתי שוב בעץ, וראיתי בעיני רוחי איך הוא עשוי עוד, ביום מן הימים, לקום מן המתים, לשוב לגדולתו הנצחית.

אין זה אלא חלום מטופש, מה? תאמין לי, אני כבר לא יודע. זה נורא מוזר, וככל שאני מנסה להבין זאת יותר, כך אני מבין זאת פחות. העונות מתחלפות מהר מדי, אני אומר לך, בן אדם.