העולם משתתף בצער

אמנון נכנס לחדר ביום חמישי, וסיפר שיש הרוגים. אני שתקתי. הוא לא היה צריך להמשיך, ואני לא רציתי לשאול. זה היה די ברור שהיא ביניהם.
רוב הזמן היא בכלל שנאה אותי. בפעם האחרונה שנפגשנו היא דחפה אותי כנגד תא המטען של הג'יפ הצבאי והזהירה אותי לא לדבר איתה במהלך הנסיעה, כי היא בתפקיד. אז ישבתי במושב האחורי בין ארגזי ציוד לתיקי הבגדים שלה ושל הקצין שנסע איתנו ושתקתי. הנשק שלה ישב על הכתף, החלון היה פתוח.
לקראת המחסום היא מאיטה, והרוח נחלשת ביחד עם תנועת הרכב. הש"ג עוצר אותה ומבקש לראות תעודות. אני מעבירה את שלי קדימה. הוא בוחן אותה לרגע, אחרי זה אותי.
אחרי שהוא מסיים לבדוק את הארגזים אנחנו מתחילים לנסוע שוב, הפעם בשטח זר. אני מהדקת את האחיזה בחגורה ונושמת עמוק, היא מחייכת מקדימה, שולחת מבט זורח אל המראה האחורית.

בהתחלה זה היה מחקרים על מסת שריר ומבנה עצמות ותקינות הרחם. כולם אמרו שהן לא יכולות לעבור את הגבול. הכי קרבי שיש, הן לא יוצאות לשום מקום.
כשהזכרים המיועדים התחילו לברוח הבינו שצריך לאייש עמדות, והיא התנדבה. אף פעם לא הצלחתי להבין אם זו תחושת לאומיות עמוקה או צורך נורא במוות הירואי. היא הייתה חידה חסרת משמעות בשבילי. משהו שכנראה לעולם לא אוכל להכיל.

בין השבועות הארוכים בבסיס במקלחות קרות ומסדרי בוקר היא הייתה מגיעה אליי. אמנון היה משמיע מוזיקה אקראית שמישהו אחר בחר בשבילנו והיא הייתה נפרשת על המיטה בפישוק איברים, כמעט לא כאן.
כשהוא היה יוצא לקחת קולה הייתי מלטפת אותה. לרגע היה מבליח חיוך על השפתיים שלה, והיא הייתה מסמנת לי להתקרב עוד קצת.

ויתרתי עלייך. אמנון שוקע בכוס התה שלו, אני בוהה מבעד לחלון. בחוץ חורף, גשם.
אולי הייתי צריכה לעשות את זה לפני. אולי לא יכולתי. מעניין אם היה יורד גשם גם אז. העולם משתתף בצער על אלה שלא יכולה לעשות דבר מלבד לקרוס.
הוא למד לא לגעת. בך הוא כנראה עדיין נוגע כשאת מגיעה לסוף השבוע. שולח את הידיים מתחת לבגדים. אבל את אחרת.

בראש שלי יש תמונות עמומות של נסיעות בטנדרים צבאיים דחוסים. את מקדימה, במושב שליד הנהג. הנשק על הכתף והחלון פתוח. אני מאחור, נועצת בך מבט בשתיקה. כמה שניות של אושר שחוזרות על עצמן בלי סוף. אולי אני עוד מנסה להיאחז.